שאל את הרב

שאלה:

שלום!

לפי ההלכה, אסור משגל נסוג. אבל מתירים משפיכה בביאה שלא כדרכה. אז עדיין הזרע לא מגיע לנרתיק, אם מותר להגיע לשפיכה באנאלי, אז מה הבעיה משפיכה שהיא ביאה דרך איברים? אני רואה פה רק איסור שהוא נפשי יותר, אין קשר פיזי לזרע שהוא בבטלה, כי גם בדרכה, הזרע יכול להישפך החוצה. יש בעיה גם של אנוס (שילבש שחורים), וזה נאמר לפני 2000 שנה, אז בדור של היום, אפשר להגיד שבן אדם יכול להיות אנוס כל יום. לכן אני לא רואה פה אפשרות לזרע לבטלה. אז יש שז"ל או לא?

תשובה:

שלום רב,

1. שאלת, מדוע אסור להוציא זרע לבטלה – באופן ש"דש מבפנים וזורה מבחוץ"? והלא מותר לאדם לבוא על אשתו שלא כדרכה על אף שהזרע לא יכול להגיע ליעדו?!

אכן בפרשת ער ואונן כתבה התורה (בראשית ל"ח, ט'-י'): "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע, וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ". פירש רש"י על פי מדרש רבה: "ושחת ארצה – דש מבפנים וזורה מבחוץ". ובכן, השחתת זרע היא דבר רע בעיני השם! וכן פסק השו"ע באבן העזר ריש סימן כ"ג: "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה. לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ". ואין כאן המקום להאריך בחומר איסור הוצאת ז"ל.

אמנם, בשאלתך קבעת שתי קביעות, האחת, ביאה שלא כדרכה מותרת. השניה, הוצאת זרע שלא מגיע לייעדו הינה הוצאת זרע לבטלה. אך קביעות אלו טעונות בירור.

ביאה שלא כדרכה:

הראשונים בהתבססם על הגמ' ביבמות (דף לד ע"ב) כבר הקשו, כיצד אסרה התורה לעשות כמעשה ער ואונן ומאידך נראה שהותרה ביאה שלא כדרכה?! על קושיא זו תורצו מספר תירוצים.

תירוץ א: בעלי התוס' (סנהדרין דף נ"ח ע"ב, ד"ה "מי") תירצו, "וי"ל דלא אסיר אלא שעושה כך (ביאה שלא כדרכה) תדיר שלא תתעבר ויכחיש יופיה. אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא שבאקראי מתאוה לה שלא כדרכה, שרי (מותר)". כן הסכימו רוב הראשונים, שביאה שלא כדרכה מותרת ובלבד שיהיה באקראי ולתאוותו, ולא כאמצעי מניעה.

תירוץ ב: בעלי התוס' (על יבמות דף ל"ג ע"ב, ד"ה "ולא כמעשה") הביאו תירוץ נוסף בשם ר"י הזקן. ר"י מתרץ שאכן ביאה שלא כדרכה היא היא מעשה ער ואונן, וזה שמתירים ביאה שלא כדרכה היינו דווקא בלא הוצאת זרע.

הבית יוסף באבן העזר (סימן כ"ה) נקט שיש לאסור ביאה שלא כדרכה, וכתב על התירוץ הראשון של התוס': "ודבר קשה הוא להתיר לו להכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו וכבר כתבתי בזה". ושם בבדק הבית הוסיף הבית יוסף הערה גם על התירוץ השני, ז"ל: "ואילו היה ר"י רואה מה שאמר הזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה לא היה כותב זה שכתב".

הרמ"א בשו"ע אבן העזר (סימן כ"ה, סעיף ב') מביא את שתי הדעות הללו המובאות בתוס', וז"ל: "ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה. ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך. ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו". האחרונים מדגישים, כפי שהרמ"א חתם את דבריו, שדרך הקדושה היא להימנע מדברים אלו. ובישועות יעקב כתב: "בדורות הללו ראוי להחמיר בכל אלה וכיוצא באלה".

אמנם, יש דעות באחרונים שביאה שלא כדרכה אסורה לחלוטין.

בהמשך הדברים יובא תירוץ נוסף על קושיית הראשונים הנ"ל.

הוצאת זרע שאינו יגיע לייעדו:

בפרשת משפטים (שמות כ"א, י') צוותה התורה: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". פירש רש"י על אתר: "עונתה – תשמיש". הרמב"ן שם על פס' ט' כתב: "ועונתה הוא עונה שיבא אליה לעת דודים". וכן כתב ר"א אבן עזרא.

הגמ' ביומא דף ע"ז ע"א מביאה משמעות נוספת למילה עונה, וכותבת שתשמיש המטה נקרא "ענוי". וע"פ גמ' זו, כתב התוס' במס' כתובות (דף מ"ז ע"ב, ד"ה אם) שמניעת תשמיש המטה קרוי עינוי.

הראב"ד בשער הקדושה פרט את הכוונות הראויות במצות עונה, ושם כתב: "והשלישית, אע"פ שאין בה לא זה ולא זה (היינו לא מצד פר"ו ולא מצד תועלת התשמיש לוולד ולאשה, כגון במניקה שאינה יכולה להתעבר) אלא שהיא משתוקקת אליו … גם על זו יש קיבול שכר והיא היא מצות העונה שאמרה התורה, דמיון שארה וכסותה לא יגרע שהם צרכי האשה והנאותיה".

יוצא אפוא ששני עניינים יש בתשמיש. האחד משום קיום העולם – מצות "פרו ורבו", והשני משום עונתה – מילוי צרכיה הנפשיים של אשתו. לכן אדם יכול להינשא לקטנה, מבוגרת או אילונית (אשה שאינה יכולה להוליד), ואע"פ שאף אחת מהן אינה יכולה להתעבר הוא מחויב בעונתה ואין בכך הוצאת זרע לבטלה. וכן פסק הרמב"ם בהלכות אישות, פרק י"ב: "כשנושא אדם אשה, בין בתולה בין בעולה, בין גדולה בין קטנה … יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. והעשרה, שלשה מהן מן התורה ואלו הן: שארה, כסותה ועונתה. שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ …".

תירוץ ג: דברי הראב"ד הנזכרים, מחדדים את כוונת דברי הדרישה (אבן העזר סימן כ"ג) המבאר ביאור נוסף מדוע הוצאת זרע לבטלה אסורה וביאה שלא כדרכה מותרת. וז"ל: "דמוציא זרע דרך שימוש ולא נתכוון להוציא זרע לבטלה אלא שבא ממילא, מה שאין כן בדש מבפנים וזורה מבחוץ דנתכוון להוציא לבטלה". כלומר, דווקא אם מוציא זרעו דרך תשמיש התירו, וזהו יעודו, ואין הדבר מותנה בהגעת הזרע לכותלי בית הרחם. אך אם המטרה להוציאו לבטלה – אסור. וכך נראה גם מתשובת הרא"ש (סימן ל"ג, ג'), שתשמיש מותר והוצאת זרע אסורה.

מהאמור עולה גם שביאה שלא כדרכה לשם השחתת זרע גרידא, גם כן אסורה – אפילו באופן אקראי. יש לציין שביאה שלא כדרכה בכדי שלא להכחיש יופיה, היינו השחתת זרע גרידא.

להלכה, ראינו שיש מקום להתיר ביאה שלא כדרכה שלא בדרך קבע, אם הדבר נועד לשם תשמיש. ואין היתר לביאה שלא כדרכה אם המטרה בזה היא בכדי שלא תתעבר ויוכחש יופיה או לשם הוצאת זרעו לבטלה. וראינו שראוי שאדם יחמיר על עצמו וישמש עם אשתו כדרכה וקדוש יאמר לו. יש להדגיש שעיקר מצות עונה היא לרצות את האשה, ואם אין דבר זה מרצה אותה – בלאו הכי אין להתיר ביאה אף כדרכה. ויש להיזהר שזה לא יהיה עונתה לשון עינוי וד"ל – עיין אגרות משה אבן העזר א' סימן ס"ג.

כמו כן, תשמיש דרך אברים, כאשר מוציא זרע לבטלה – אסור לכולי עלמא מהטעמים שהבאנו. בתשובה זו לא התייחסנו כלל לחומרת עוון הוצאת שז"ל!

בשולי התשובה אוסיף, בעל שו"ת נחפה בכסף (אה"ע חלק ב', סימן ג') כתב שהרצון לביאה שלא כדרכה נובע מתאוה למשכב זכר, לכן התירוהו באקראי בכדי להצילו שלא יבוא לחטוא חלילה בחטא חמור, "וישביע יצרו באשתו שלא כדרכה".

1. עוד שאלת, מצינו במסכת קידושין ובמסכת מועד קטן שאמר רבי אלעאי אדם הרואה שיצרו מתגבר עליו, ילבש שחורים וילך למקום שלא מכירים אותו ויעשה מה שליבו חפץ. אם כן, אדם המתאוה להוציא זרעו לבטלה, כיון שאנוס הוא מותר לו אך ילך למקום שאין מכירים אותו וכו'. לפי זה, בימינו נראה שבטל איסור הוצאת זרע לבטלה שהרי היום כולם בגדר אנוסים. אז האם יש היום בכל זאת איסור הוצאת זרע לבטלה או לאו?

ובכן, גם שאלתך זו נובעת ממספר קביעות והנחות יסוד שעלינו לבררם. להבנתך, כוונת רבי אלעאי שאדם הרואה שיצרו מתגבר עליו וכו', היא ליצרא דעריות, או שמתאוה להוציא זרעו לבטלה. כמו כן, אתה מסיק שדברי רבי אלעאי הם היתר לחטוא והנך מניח שההיר נובע משום שהוא אנוס. עוד קבעת, שבימינו הוצאת זרע לבטלה נובעת מתוך אונס. מתוך כל הקביעות וההנחות הללו הגעת למסקנה שכבר בטל תוקף איסור להוצאת זרע לבטלה. אך מסתמא הנך מסכים שאם אכן יש היתר לחטוא או להוציא ז"ל כהבנתך, ההיתר יהיה בתנאי שילבש שחורים יתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו. כלומר, אף לפי הבנתך יש תוקף לאיסור הוצאת ז"ל, אלא שאם יצרו מתגבר עליו יש היתר ע"י שילבש שחורים וכו'.

הגמ' במס' קידושין (דף מ' ע"א) מביאה את דברי רבי אלעאי: "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא". הגמ' מקשה על כך, והלא הברייתא, ע"פ הבנת רב יוסף אומרת שכל שלא חס על כבוד קונו ועובר עבירה בסתר – ראוי לו שלא בא לעולם?! מתרצת הגמ': "לא קשיא: הא דמצי כייף ליצריה, והא דלא מצי כייף ליצריה". כלומר, כוונת הברייתא האומרת "ראוי שלא בא לעולם" היא דווקא על העובר עבירה בסתר על אף שיכול לכוף יצרו ולהמנע מכך. אך מי שעובר עבירה כיון שאין בכוחו לכוף יצרו ולהימנע מכך, לא עליו נאמר "ראוי שלא בא לעולם".

פשוט שרבי אלעאי אינו מצמצם את התגברות היצר על האדם דווקא לעריות או לעבירה מסויימת.

הראשונים נחלקו בביאור המושג "מה שלבו חפץ". ונחלקו בטעם ההיתר של רבי אלעאי. רש"י (מועד קטן דף י"ז ע"א) וראשונים נוספים נקטו, שכוונת הדברים "שיעשה מה שלבו חפץ" היינו שילך לעשות עבירה כפי רצון יצרו המתגבר עליו (או עבירה אחרת קטנה הימנה). וטעם ההיתר, שמכיוון שאין הוא יכול להימנע מהעבירה, עליו לצמצם את הפגם שלכל הפחות לא יהיה בזה חילול השם.

ברם, ר' האי גאון ור' חננאל ביארו, שמה שלבו חפץ היינו שכיון שילבש שחורים ויתכסה שחורים "אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה". כלומר, "לבו חפץ" להתגבר על יצרו ואינו חפץ להיכשל בעבירה. ולפיכך ילבש שחורים וכו' שזו עצה הגורמת ליצרו להיחלש. לשיטתם אין בדברי רבי אלעאי היתר לעשות עבירה כלשהי. יתירה מזו, רבינו חננאל מבאר שכל מה שיצרו מתגבר עליו מלכתחילה אינו בהתגברות לעשות עבירה ממש, וז"ל: "דתניא ר' אילעאי הזקן אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, פירוש: מבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילה לידי עבירה, כגון זה אמר: ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויכסה שחורין ויעשה מה שלבו חפץ, כגון: אכילה ושתייה במיני זמר וכיוצא בהן. אבל דבר עבירה שיש בה דין אדם או דין שמים ואפילו חייבי לאוין או חייבי עשה וכ"ש למעלה שאיסורן איסור עולם – ח"ו שהתיר ר' אילעאי ואפילו בסתר! אלא דבר שפירשנו למעלה הוא שאמר לעשות. ואפילו דברים הללו לא התירן לו אלא אמר כמשיא עצה לעשות כך כדי להבריח את יצרו להשלים תאותו, וכיון שיראה עצמו לבוש שחורין ועטוף שחורין משתבר יצרו ונמנע ואינו עושה". עולה מדבריו, שאף אם העצה לא תועיל ויצרו יתגבר עליו, לכל היותר הוא יעבור על דברים שאינם ראויים, אך ודאי שאין לו היתר לעבור עבירה כלשהי.

זאת ועוד, הרי"ף על מועד קטן שם נקט שאין הלכה כרבי אלעאי כלל, וז"ל: "וליתא לדרבי אלעאי אלא אף על פי שמתגבר יצרו עליו מיבעי ליה ליתוביה בדעתיה דקי"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"! על אדם ליישב דעתו ובכוחו להתגבר תמיד על ייצרו – שהרי בורא העולם נתן לאדם כוח להחליט אם לבחור בטוב או לבחור ברע. ואכן דברי רבי אלעאי לא הובאו בפוסקים.

מהאמור עולה, שאדם אחראי למעשיו ואין שום היתר לפגום ולעבור שום עבירה. אלא יאזור כגבר חלציו, יכניע יצרו ויבחר בטוב. אכן, כאשר אדם חוטא ודאי שעליו להלחם עם יצרו, למעט בחלול השם ולצמצם את גודל החטא. וכפי שכבר הערנו (בסוף התשובה לשאלה הראשונה בשם שו"ת נחפה בכסף), הקלו בתשמיש שלא כדרכה ע"מ שלא יבוא לחטוא בחטא חמור של משכב זכור. ומצינו עוד כדוגמא זאת בפוסקים. ובכל אופן צפוי הוא לתת את הדין על מעשיו – "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱ-לֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם – אִם טוֹב וְאִם רָע" (קהלת י"ב, י"ד). ולתורף שאלתך, ודאי שחומר איסור הוצאת זרע לבטלה בעינו הוא עומד, אף בימינו אלא שרבה בו המכשלה!

בדורינו אנו, כפי שאף עולה מדבריך, איש הישר בעיניו יעשה ולכן אין זה דבר מובן מאליו שאדם פונה לחכמים, להתברר ולהתלבן בשאלות נוקבות המשליכות ישירות על חיי המעשה. אשריך ואשרי חלקך.

התשובה ניתנה ע”י