שאל את הרב

שאלה:

ערבי שעובד באיסוף אשפה, נתן לי צמיד פשוט ושאל אותי אם נפל לי הצמיד, לקחתי את הצמיד ולא השבתי לו תשובה, כמעין התעלמות, לאחר מכן ייסרוני כליותי, האם אין כאן גזל? או שזו היתה טעות הגוי, ובמידה וזה גזל, איך אני יכול לחזור בתשובה אני לא זוכר אותו ולא מכיר אותו? אשמח לתשובה מהירה.

תשובה:

גזל הגוי אסור מן התורה, והגדרת "גזל" הוא ממון שבא לידו באיסור שלא מדעת הבעלים. אך במקרה שלנו מדובר באבידה שבעליה המקורי כבר התייאש, והגוי אינו הבעלים המקורי ואף שהגביה את הצמיד לא התכוון לזכות בו אלא להיות עליו כשומר להשיבו לבעליו. לכן, אין כאן גזל. (אגב, אף אם היה גזל ישנה מח' אח' האם בכלל יש מצות השבה  בגוי). מכל מקום את הצמיד נתן לך מדעתו ולכן המקרה שלנו מוגדר כ"טעות הגוי" וטעות הגוי מותרת. ישנה דעה שמותר להטעות את הגוי אף לכתחילה, ובדיעבד ברור שאתה פטור ואינך צריך לעשות דבר.

 

למעיינים:

הרחבה בעניין הגדרים השונים בנוגע ליחסים ממוניים עם גוי:

 

א. גזל הגוי

נחלקו התנאים (ב"מ קיא ע"ב) האם גזל הגוי אסור או מותר, וההלכה נפסקה כמ"ד שגזל הגוי אסור.

בתלמוד ירושלמי (בבא קמא ד,ג) מובא מקרה ממנו נראה שגזל הגוי מותר מן התורה:

מעשה ששילח המלכות שני איסרטיוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות ובסוף אמרו לו כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים…כל גזילות של ישראל אסור ושל נכרי מותר. באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסורות מפני חילול השם".

הגר"א (אה"ע כח ס"ק ה) מביא מקור זה ואומר שהוא רק אליבא דמ"ד שגזל הגוי מותר, אך לא למ"ד שגזל הגוי אסור ולכן אין להביא מכאן ראיה.

1. דעת הרמב"ם: גזל הגוי אסור מן התורה

כעת עלינו לברר האם גזל הגוי הוא איסור תורה או איסור דרבנן. הרמב"ם (הל' גניבה א,א) כתב כך:

"כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנאמר (ויקרא י"ט י"א) לא תגנבו, ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין שהגנב חייבה אותו תורה לשלם, ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה".

והניף ידו שנית בהל' גזילה ואבידה (א,ב) וכתב כך:

"ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר".

דברי הרמב"ם בשני הנושאים הובאו להלכה בשולחן ערוך (חו"מ שנט,א, שמח,ב):

מפשטות לשון הרמב"ם והשו"ע משמע שגזילת הגוי היא איסור תורה, כך הבינו הלחם משנה, הש"ך, המהרש"ל, חלקת מחוקק, הגר"א, ועוד.

 2. דעת רש"י: גזל הגוי מותר מן התורה.

אמנם דעת רש"י (סנהדרין נז ע"א) היא שגזל הגוי מדרבנן, ואסור רק משום חילול ה'. וכך הבין את הדעה בגמרא (ב"ק קיג) שאמרה שגזל הגוי אסור. וזו לשון רש"י שם:

"ישראל בנכרי מותר – דלא תעשוק את רעך כתיב (ויקרא יט) ולא נכרי, ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם בהגוזל בתרא (בבא קמא קיג, א)".  

המהרש"ל (יש"ש ב"ק פרק הגוזל) הכריע כדעת רש"י שגזל הגוי אינו אלא מדרבנן.

הרמ"א לא הגיה דבר על השו"ע בחו"מ והסכים שיש איסור תורה, אך מדבריו באבן העזר (כח,א) שכתב שהמקדש בגזל הגוי מקודשת, נראה שפסק כרש"י :

"קדשה בגזל או גניבת עובדי כוכבים, הוי מקודשת, דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם".

וכבר תמהו עליו הח"מ (שם ס"ק ג) והש"ך (חו"מ שמ"ח ס"ק ב') שדבריו באבן העזר סותרים לסימן שנ"ט בחושן המשפט, ושגם מקור דבריו אינו נכון.  הב"ש (שם ס"ק ה) מיישב שכוונת הרמ"א לומר שהמקדש הוא הקונה מן הגזלן ולא הגזלן עצמו, ומאחר ובא לידו בהיתר אפילו שהגוי לא התייאש אין בכך איסור תורה.

לסיכום, על פי רוב הראשונים והאחרונים וכן על פי דעת השו"ע, להלכה גזל הגוי אסור מן התורה.

ב. הפקעת הלוואתו של הגוי

הגמרא במסכת בבא קמא (דף קיג) עוסקת בסוגיית גזל הגוי, ומסקנת הגמרא היא לחלק בין גזל הגוי שהוא אסור לבין הפקעת הלוואתו שהיא מותרת:

"וגזל כנעני מי שרי? והתניא: אמר ר' שמעון, דבר זה דרש ר"ע כשבא מזפירין: מנין לגזל כנעני שהוא אסור? ת"ל: (ויקרא כ"ה) אחרי נמכר גאולה תהיה לו, שלא ימשכנו ויצא, יכול יגלום עליו? ת"ל: (ויקרא כ"ה) וחשב עם קונהו, ידקדק עם קונהו! …אלא אמר רבא, לא קשיא: כאן בגזילו, וכאן בהפקעת הלוואתו".

מה פירוש הפקעת הלוואתו?

הפקעת הלוואתו היא חוב שנוצר בין ישראל לגוי, כגון שהגוי הילווה לישראל. אך לאו דווקא חוב בדרך הלוואה, אלא למשל, אף להבריח את המכס נחשב כהפקעת הלוואתו. וכל שהגוי אינו מודע לחוב, מותר לישראל להימנע ולא לשלם את החוב, וזה נקרא "הפקעת הלוואתו".

הדברים הובאו להלכה ע"י הרמ"א (חו"מ שמח,ב):

"טעות עובד כוכבים, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו, דליכא חילול השם".

אנו עוסקים בשאלה האם מותר להעתיק יצירה רוחנית של גוי, ועל כן צריך לברר מה נכלל בגדר "גזל הגוי"  שאסור, ומה נכלל בגדר "הלוואתו" שההפקעה מותרת?

1.  גזל – הגדרה כללית לכלל איסורי הממון

כינויי גזל שייכים לכל העניינים בהם איש נמנע מלתת לחברו ממון המגיע לו, בין בא לידו באיסור ובין בא לידו בהיתר. לכן, המהרי"ק אומר שמי שלא פורע הלוואתו הוא גזלן, למרות שהלוואה אינה מעשה גזל בהגדרה שהרי הילווה לו מרצון והכסף בא לידי הלווה בהיתר. אמנם בבואנו להגדיר את האיסורים הנכללים בגזל הגוי ברור שההגדרה היא מצומצמת יותר שהרי להפקיע הלוואת הגוי לכו"ע מותר.

2. גזל – ההגדרה ההלכתית של דיני גזילה בפרטות

ניתן לומר באופן הפשוט שהגדרת גזל לעניין הגוי היא ההגדרה המצומצמת של דיני גזילה הנלמדים מלשון הפסוק "ויגזול את החנית מיד המצרי", מלשון המשנה "דיני גזילות בשלושה", וכדוגמאות שמביא הרמב"ם בהלכות גזילה. כלומר, כל ממון או חפץ הגוי שבא ליד היהודי באיסור הנו – "גזל", אך מה שבא בתחילה לידו על ידי רשות או בדרך היתר, אינו בבחינת גזל, אלא כעת ישנה עליו חובה להשיבו או את שוויו, נחשב הדבר כחוב והוי בכלל הפקעת הלוואתו[1]. אמנם ברור שאסור לתכנן מראש לבקש שירות שלא על מנת לשלם כי אסור לרמות את הגוי או לגנוב את דעתו, אך אם לא התכוון לכך מתחילה, וכעת נשאר חייב לו, כיון שאין בידו חפץ מבורר אלא רק חובת תשלום ממון שצריך להוציא משלו, חשיב הפקעת הלוואתו.

נראה בפשטות שבדרך זו הולך הרמ"א שהבאנו קודם, שלשונו היא כללית "טעות עובד כוכבים, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלוואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו, דליכא חילול השם", ומכך שלא חילק ולא פירט במהות החוב, אלא סתם שמותר להטעותו או להפקיע הלוואתו ובלבד שלא יוודע לו, משמע שכל סוג של הפקעת חוב מותרת.

ויעויין בחידושי החתם סופר (בבא מציעא סא.) שכתב כך: "לכובש שכר שכיר. דע כי לא תעשוק כולל כל מיני ממון שבאים ליד אדם בהיתר כגון מלוה או פקדון או שכר שכיר וכדומה והוא כובשו תחת ידו, והוה סלקא דעתא אמינא דאין איסור אלא כשחוטף ממנו מידו כגון ויגזול החנית או על דרך ריבית ואונאה, אבל כשבא לידו מרצון חברו ובהיתר בלא איסור כלל והוא כובשו אח"כ הוה אמינא דשרי, להכי נתייחד לאו לא תעשוק ולא תגזול. והש"ס דקאמר לכובש שכר שכיר, לאו דוקא, אלא לכובש ממון חברו דלא אתיה מביניהו דהני".

המדקדק בלשונו של החת"ס רואה שאיסור עושק כולל אף מילוה ושכר שכיר, וכיצד הישווה ביניהם, אלא שברור שהלאו של עושק לגבי פועל ישראל נאמר, וכולל אף הלוואה של ישראל, ואילו הלאו של גזילה עומד בפני עצמו. לגבי גוי, יש איסור גזל מהגוי שהוא ממון הבא לידו באיסור, אולם אין איסור לאו לעשוק את הגוי באופן של אי תשלום שכר שכיר, מאחר ואין כאן פעולת גזל אלא רק אי תשלום חוב.

ג. להטעות את הגוי

הגמרא ממשיכה לפרט עוד שני נושאים שבהם אין איסור לגבי הגוי: אבידתו, וטעותו:

"אבידתו מותרת, דאמר רב חמא בר גוריה אמר רב: מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת? שנאמר: (דברים כ"ב) לכל אבדת אחיך, לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני… תניא, ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם, אפילו אבידתו אסור. אמר שמואל: טעותו מותרת; כי הא דשמואל זבן מכותי לקנא דדהבא במר דפרזלא בד' זוזי, ואבלע ליה חד זוזא".

הדברים הובאו להלכה ע"י הרמ"א (חו"מ שמח,ב):

"טעות עובד כוכבים, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו, דליכא חילול השם. ויש אומרים דאסור להטעותו, אלא אם טעה מעצמו, שרי".

אמנם למהרש"ל שיטה אחרת (ים של שלמה בבא קמא פרק י' סימן כ'). הוא מבאר את המחלוקת בראשונים בעניין היתר   הטעיית הגוי לכתחילה בכך שהם חולקים בהבנת הסיפור בגמרא שם: שמואל קנה מגוי מזרק של זהב בחילוף של נחושת, וסך המקח היה ארבע זוזי, ואיבלע ליה חד זוז בחושבנא. פירש רש"י שהיו שם שתי טעויות של הגוי, א' שהחילף זהב תמורת נחושת, ב' שקבל ד' זוז במקום ה' זוז. וזו לשונו "ועוד טעות אחרת, שעיכב זוז מדמיו, והטעהו בחשבון", כלומר רש"י סובר שמותר ליהודי ליזום אופן בו יבוא הגוי לידי טעות, וכותב המהרש"ל כך: "לפירוש רש"י, שפירש שהישראל הטעה הגוי בחשבון. היינו משום דס"ל הפקעת הלואה שרי. ורש"י מדמה זה להפקעת הלואה. מאחר שקנה ישראל המזרק במשיכה, נעשה עליו הד' זוז בחוב והלואה, ומשום הכי שרי. ולא גזרינן שמא יכוון הגוי לבודקו, כך הוא סברת רש"י". כלומר, לרש"י וסיעתו כל דבר שבא ליד הישראל בהיתר נחשב מה שצריך להשיב כחוב והוי הפקעת הלוואתו, ומותר אף ליזום אופן כזה. כמובן, כל זה בתנאי שלא יוודע ולא ידע הגוי שרומה.

המהרש"ל מונה את התוס' (ב"ק קיג: ד"ה יכול) ואת  הטור (שמ"ח) שאף הם סוברים כדעת רש"י.

אך המהרש"ל חולק עליהם וכותב: "ולא נראה לי כלל דמותר להטעותו בחשבון, דלא שרי טעות הגוי, אלא בטעה מעצמו. ואף דהפקעת הלואה שרי, היינו מה שאתה חייב לשלם לו או דרך מכס או דרך חוב. אבל מה שהוא בעת המקח, דומה לגוזל. כאלו אתה לוקח את שלו בעל כרחו, והיינו אתה גוזל זהב משלו". ולכן המהרש"ל נקט את פירוש הערוך, שהייתה לגוי רק טעות אחת שהחליף זהב בנחושת, ורבא נתן לו זוז נוסף כדי שישמח הגוי במקחו וילך מהרה ולא ישים לב לטעותו. וכתב שכן דעת הרמב"ם והסמ"ג, וגם הגהות מיימונ"י (שם אות ב') כתב שכן דעת ר"ח וראבי"ה. ואחר כך הוסיף המהרש"ל: "אבל היכא שמטעה את הגוי בחשבון, שאינה הפקעת הלואה. כגון שאתה קונה ממנו כלים, או דבר אחר, ואתה מטעהו, שמוסיף לך במנין, או שאתה מטעהו, שמוסיף לך דמים. כגון שהוא קנה ממך, או חייב לך, אזי רש"י נמי מודה שהוא אסור. דהוי גזל הגוי ממש, ואסור. אפילו היכא דליכא חילול השם".

לכן, לפי שיטת המהרש"ל בשכר שכיר יש מקום לדון שמא זו הפקעת הלוואה שהינה בדרך מקח שאסורה, או שמא אסר רק משום שנוטל חפץ ממשי מן הגוי בעל כרחו, אך בשכר שכיר שצריך היהודי לשלם משלו עבור השירות שקבל, הוי הפקעת הלוואתו. וכצד האחרון נראה יותר לומר.

ד. מתי חוב הופך להיות הלוואה, שמותר להפקיעה?

חוב הופך להיות הלוואה מיד שמתחייב לשלם. יעויין בגיטין דף יח בעניין שמיטת הכתובה, ובחילוק של הפוסקים מתי שכר שכיר נשמט בשמיטה, ובהסברים מתי הקפת החנות משמטת בשביעית (רא"ש גיטין ד,יז). בספר שבת הארץ (הל' שביעית ט,ה) מתבאר ע"י הראי"ה קוק זצ"ל חילוק ברור שכל עוד לא נעשה סיכום סופי של מרכיבי החיוב ואין סך הכל של סכום החוב אינו נחשב חוב הלוואה ואינו נשמט, אולם לאחר שנעשה סיכום בע"פ או בכתב או כגון בקניה חד פעמית הרי שמיד נחשב החוב כהלוואה ונשמט בשביעית. ומשם נלמד לנידון שלנו, שתשלום קצוב על יצירה רוחנית נחשב חוב של הלוואה ונכלל בגדר הפקעת הלוואתו.

ה. האם יש מצות השבה לגזילת גוי

ולסיום, יש לומר שאף בגזל הגוי שבוודאי הוא איסור תורה להלכה (ונחלקו האם בלאו או בעשה), לא ברורה כלל מצוות ההשבה. בישראל הלאו של גזילה הוא לאו הניתק לעשה דאין לוקין עליו שהרי ניתן לתקנו על ידי "והשיב את הגזילה". אך זה נאמר רק לגבי ישראל שהוא "רעך", ואילו בגוי הלימוד לאיסור הגזילה הוא מפסוקים אחרים כגון "וחישב עם קונהו".

הנתיבות (שמ"ח) סובר שבגזל הגוי מן התורה אין מצות השבה של גוף החפץ, אלא של השווי, ואז זה נחשב כבר חוב עליו, והפקעתו מותרת. כלומר, רואים מכאן שהגוזל מגוי עובר על גזל מן התורה, אך לאחר שעשה את האיסור אין על הישראל חובה ממונית לשלם לגוי אלא אולי כחוב. ועיין בשו"ת הר צבי אורח חיים ב' סימן ע"ד שכתב "…והיינו משום שדוקא בגזל ישראל יש מצות השבה והעבירה נמשכת גם בשעת המצוה, אבל בגזל עכו"ם דליכא חיוב השבה כבר נגמרה העבירה[2]. [עיין שער המלך (פ"א מהלכות גזילה) בשם מהר"ם חביב שאפילו להסוברים גזל עכו"ם אסור מן התורה, מכל מקום אין חיוב השבה מן התורה בגזל עכו"ם שלא נאמר מצות והשיב את הגזילה אלא בישראל. ויעויין בספר יום תרועה (ר"ה דף כח). ובנתיבות המשפט (סימן שמח ס"ק א), ואף שבנתיבות המשפט שם כתב דעל כל פנים יש חיוב מדבריהם להחזיר משום חילול השם, מכל מקום בנידון דידן שהיה כבוש בודאי דלא שייך כאן משום חילול השם].

אמנם המשנה הלכות (ח"ו סימן שה) חולק על הנתיבות וסיעתו וסובר שבגוי יש מצות השבה עיין שם.

 

 

 

התשובה ניתנה ע”י הרב ניר אביב