שאל את הרב

שאלה:

שלום לכבוד הרב,

בדירת שותפים, שותף שעזב השאיר מיטה גדולה וכבדה שמנעה מהשוכרים האחרים להשתמש כראוי בחדר שלו לשעבר. הוא התכוון למכור אותה לכשימצא קונה. לאחר כשבועיים ובקשות רבות ממנו להוציא את המיטה מהדירה תוך אזהרה שאלמלא יעשה כן ימסרוה, החליטו השוכרים למסור אותה לכל הקודם לבקש וכן עשו. 

האם מסירה זו נעשתה כהוגן?

תשובה:

 

כך מספרת הגמרא (בבא מציעא דף קא ע"ב):

"ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא, לא אשכח דוכתא לאותוביה. אמר ליה לההיא איתתא: אית לך דוכתא לאוגרי? אמרה ליה: לא. אזל קדשה, יהבה ליה דוכתא לעייליה. אזל לביתיה, כתב לה גיטא, שדר לה. אזלא איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו".

כלומר, היה אדם שקנה ספינה עם יין ולא מצא מקום להניח את היין. אמר לאשה אחת: היש לך מקום להשכיר לי? אמרה ליה: לא. הלך האיש וקידש את האשה, ומפני כן נתנה לו מקום להניח את היין. הלך האיש לביתו, וכתב לה גט ושלח לה. הלכה היא, ושכרה סבלים ונתנה את שכרם מאותו יין, והוציאה את היין לשביל. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: יפה עשתה האשה, כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו, ובודאי שעשתה האשה כדין.

א. מי שהכניס חפציו בעורמה

האדם נהג עם האשה בעורמה, ולכן היא נהגה כשורה כאשר שכרה סבלים על חשבונו והוציאה את היין שלו החוצה. הרא"ש (ח,כו) כתב שיש לאשה להודיע לבעל החביות, שהם מונחים ברשות הרבים, ואם הודיעה ונאנס היין, פטורה. והרמב"ם (שכירות ז,ז) כתב: "מדת חסידות היא, שיודיע לבית דין וישכרו ממקצת דמיהם מקום, משום השבת אבידה לבעלים, אף על פי שעשה שלא כהוגן".

ונחלקו הבית יוסף והב"ח האם יש כאן מחלוקת בין הרא"ש והרמב"ם, לדעת הב"י (חו"מ שי"ט) הרמב"ם חולק על הרא"ש, ולדעתו אין צריך להודיע כלל לפי הדין אלא רק ממדת חסידות. אולם לדעת הב"ח והסמ"ע הרמב"ם לא חולק על הרא"ש, ומודה שאחרי שהוציא את החביות חייב להודיע, וממידת חסידות שיודיע קודם לכן לבית דין.

השולחן ערוך  (חו"מ שיט,א) פסק את הרמב"ם:

"מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו, או שהטעהו עד שהכניס פירותיו, והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותם ומשליכים אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו במקצת דמיהם מקום, משום השבת אבידה לבעלים, אף על פי שלא עשה כהוגן.

ואילו הרמ"א פסק את הרא"ש:

"ויש אומרים דצריך להודיעו תחלה, ואם נאנסו לאחר שהודיעו, פטור".

כלומר, לדעת השולחן ערוך מדינא מותר להוציא את הפיקדון לשוק ולהפקירו אף ללא דעת הבעלים,  ורק מידת חסידות היא להודיעו. אולם לדעת הרמ"א  צריך להודיע לבעלים תחילה על זה ורק אז יהיה פטור אם נאנס הפקדון.

ברם הב"ח, הסמ"ע והגר"א ושו"ע הרב נוקטים שלאחר שפינה החפצים מביתו גם הרמב"ם מודה שחייב להודיע לבעלים שיבוא ויקחם, ואם לא הודיע חייב גם לדעת הרמב"ם אפילו באונס משום שהמניח חפצו של חברו במקום שאינו משתמר הוי מזיק בידיים (ועיין גם קצה"ח שא,א ונתיה"מ רצא,ז). ברם, קצות החושן (ס"ק ג) חלק עליהם בהבנת הרמב"ם, וכתב שהשטה מקובצת (ב"מ קא ע"ב ד"ה תוספתא) הביא ראשונים נוספים הראב"ד והריטב"א שהסכימו עם הרמב"ם שיכול להוציא ללא הודעה כלל לא בתחילה ולא בסוף[1].

ב. הכניס ללא רשות (אך לא בעורמה)

הרמב"ם והשו"ע משווים בין מי שהכניס שלא מדעת בעל הבית למי שהטעה בכוונה את בעל הבית. אולם רבינו ירוחם מחלק: חצר שעומדת לשכירות אינו רשאי לפנות את החפצים אלא יגבה מהם דמי שכירות, אולם בחצר שאינה עומדת לשכירות יכול לפנות את החפצים משום שאדם רשאי לעשות דינא לנפשיה. והרא"ש הוא דעה שלישית, וסובר שבין חצר העומדת לשכירות ובין אינה עומדת לשכירות, אסור לו לפנות את חפציו ולהניחם במקום הפקר וכן אסור למכור מגוף הסחורה כדי לשכור פועלים לפנותם, ורק מותר לפנותם למקום אחר המשתמר.

הפתחי תשובה (חו"מ שיט ס"ק א) הביא תשובת חוות יאיר (סימן קסה), שנשאל במי שהכניס חבילה בשעת מלחמה בארגז שבבית חבירו שלא מדעתו, ולאחר שלא היה לו מקום התחיל לחפש בחבילות שבביתו ומצא חבילה זו וטרח ושאל לידע בעליו ולא נודע לו, נטלה וזרקה לחצירו, ואחר כמה ימים בא בעל החבילה ומצא שנגנב חלק מהחבילה, וגם נתקלקלו כמה דברים ע"י גשמים, ופסק דיין אחד שבעה"ב פטור מנזקי החבילה, כיון שהכניס שלא מדעתו. והחוות יאיר אמר לו שהוא טועה בדבר משנה, ולא מיבעיא אם דרך בעה"ב לקבל פקדונות כאלה בשכר, וממילא גם זה שהניח היה משלם לו שכרו, אף על פי שעשה שלא כהוגן במה שהכניס שלא מדעתו, כיון שלא עשה בערמה כגמ' הנ"ל (באותו איש עם החביות יין), אין לבעה"ב רשות להוציאם ולהפסידו כי אם אחר כמה התראות בעדים. (והוסיף, שאפילו אין דרכו לקבל פקדונות בשכר, שלכאורה משמע בגמרא שמותר להוציאה, מכל מקום אינו דומה, כי היא לא הוציאה את היין למקום האבוד, אלא הניחה בשביל ובעל היין היה בעיר, ולא בא לו הפסד. ועוד אפשר שלא אמרו בגמרא אלא שיפה עשתה, אבל אין הכי נמי אילו היה בא נזק היתה צריכה לשלם, אבל להוציא למקום האבוד שהוא כמזיק בידים אינו יכול בלי התראה. ואפילו לאחר התראה יש לעיין אם מותר להוציאו ולהפסידו במקום שהיה יכול להוציא למקום שלא יבא היזק, אלא שיש לומר שאין מחייבין אותו לטרוח כדי להציל ממון חבירו במקום הפסד, כיון שהוא צריך למקום שהפקדון מונח, ועוד שדרך בני אדם לקבל שכירות עבור זה, אין לחייבו להשאיר הפקדון על סמך שיתבע ממנו אח"כ שכר טובה. וכן אינו חייב לטרוח ולשכור מקום).

ויוצא לדבריו, שבמקרה שלא עשה בעורמה, אפילו שהניח ללא רשות, אסור לפנות את חפציו אלא לאחר התראות בעדים.

ג. מי שהכניס חפציו ברשות ומסרב לפנותם

1. הגר"מ פיינשטיין בשו"ת 'אגרות משה' (חו"מ ח"ב סי' נו) אסר באופן דומה להוציא לשוק סחורה שנותרה מופקדת זמן רב לאחר תום המועד משום שהוא מזיק בידיים, וראיתי שהרב אסף שטיקל בתשובה ("הוצאת חפצים של שוכר שנשארו בדירה", אתר דין תורה) הבין מדבריו שהאיסור קיים אף במקרה שהודיע לשוכר על כוונתו לפנות את חפציו. אולם הרב אריאל בראלי בתשובה ("הוצאת חפצים מבית שכור", מכון התורה והארץ) הבין מתשובת האג"מ להיפך שלאחר שהודיע מותר לפנות. ומעיון בתשובה במקורה, נראה שהצדק עם הרב אריאל בראלי, לפי שהגרמ"פ שם כתב "וגם יש להחשיב כהכניס קופסאותיו שלא ברשות, במה שהניחם שלא ברשות", וכוונתו שאין לחלק בין עצם ההכנסה אם הייתה ברשות להנחה, שגם אם ההכנסה הייתה ברשות, אך משאיר ומניח שם חפציו ללא רשות הדין הוא כמכניס לכתחילה שלא ברשות. ומשמע לא קיבל את החילוק של החוות יאיר, והשאיר את דין השו"ע כפשוטו, ולכן אם הודיעו לו מותר לפנות חפציו.

ברם, הפתחי חושן (ח"ג פקדון ושאלה הערה סג) כתב כך:

"ומכל מקום משמע מדברי הפוסקים שלא התירו להוציא ע"י הודעה כי אם בהטעהו או הכניס שלא מדעתו, אבל בהכניס מדעתו לזמן ועבר הזמן, אין לו רשות להוציאם, ואפילו אם נאמר ששומר חנם לאחר שכלה הזמן, אף שומר חנם אינו, אין זה מתירו להוציאם לשוק אף ע"י הודעה, כי אם בהסכמה. וצ"ע עד מתי יהא חייב זה להחזיק בביתו חפץ הפקדון".

ושורש המחלוקת הוא, המכניס ברשות ותם זמנו ואינו מוכן לפנות, האם דינו מעתה ואילך כמי שהכניס מלכתחילה שלא ברשות, או לאו. והסברא היא, שאם אינו עומד במה שהתחייב לפנות בזמן הרי שלא על דעת זה קיבל רשות להכניס חפציו מלכתחילה והוי כמי שהכניס מלכתחילה שלא ברשות. או שמא עדיין אינו דומה, כי מתחילה התכוון לפנות בזמן, ורק לאחר מכן נמלך בדעתו, ולא נחשב שהכניס שלא ברשות

2. והנה לכאו' יקשה מניין לו לרמב"ם שמותר לפנות מבלי להודיע, הרי הוא מזיק בידיים את רכוש חברו (כפי שהקשה הב"ח)?

והתשובה היא שיש כאן דין מיוחד של עביד איניש דינא לנפשיה, כסוגייה במסכת בבא קמא (כח ע"א) בברייתא: "הממלא חצר חבירו כדי יין, משבר ויוצא משבר ונכנס", ונפסקה ההלכה (שו"ע חו"מ סי' ד) כמ"ד עביד איניש דינא לנפשיה, והברייתא כפשוטה. והט"ז כאן העמיד דברי הרמב"ם שמדובר שהוא צריך את מקום שהפירות מונחים שם, שזה דומה לממלא חצר חבירו שמותר לו לשבר ולצאת. ברם, אם אינו צריך את המקום הרי זה נהנה וזה לא חסר, ומכל מקום אם הוא מודיע שאינו רוצה להשכיר לו את המקום ודאי גם בזה הדין עמו. ומסיק הט"ז, שאם עשה שלא כהוגן כגון שהטעהו יכול בכל מקרה לפנות חפציו ללא כל הודעה אפילו שאינו צריך את המקום, ואם לא הטעהו אלא הכניס ללא רשותו אז תלוי אם צריך את המקום יכול לפנות ללא הודעה, ואם אינו צריך את המקום צריך להודיעו. ונמצא, שגם שהכניס ברשות אם צריך את המקום יכול לפנות, ורק צריך להודיעו.

3. בשו"ת ויען דוד (ח"ד או"ח סי' סד אות ג-ד) הביא מקור נוסף השייך לענייננו, הוא דין שור שנכנס שלא ברשות. הגמרא אומרת (ב"ק מח ע"א):

"הזיקו בעל הבית – חייב; מאי טעמא? משום דאמר ליה: נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא".

הדין הובא בשו"ע (חו"מ שעח,ו), שפסק:

"…ואפילו ברשות המזיק, אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיקו,  לא שנא בגופו לא שנא בממונו, חייב לשלם; דנהי שיש לו רשות להוציאו, אין לו רשות להזיקו".

ומשמע שיש לבעל הבית זכות להוציא את רכוש חברו החוצה, אך לא להזיקו בידיים, ואם הוציאו החוצה וניזוק שם מאליו, פטור ואינו חייב באחריותו מחמת זה.

וראיתי שהגר"א (שם ס"ק טז) מקשה, מדוע אסור לו להזיק, הרי קיימא לן "הממלא חצר חבירו כדי יין, משבר ויוצא משבר ונכנס"? ותירץ, לחלק בין ממלא כל החצר שאין לו ברירה אחרת שחייב לשבר לבין היכא שיכול לעבור בחצר בלי לגרום נזק, ומפנה לתוס' שם שמחלק בין טרחה מועטת כגון דחיפה שחייב, לבין טרחה גדולה שפטור שלא הטריחוהו לסדר החביות זה על זה.

4. בספר קצות החושן (שיט ס"ק א) הביא את הנימוקי יוסף בסוגייתנו (ב"מ נט ע"א בדפי הרי"ף) שכתב כך:

"דוקא כה"ג דהך אתתא שלא היה דעתה לאגורי להאי אלא מפני שקידשה, הא אילו השכירה לו סתם קודם ואח"כ קידשה לאו כל כמינה למיעבד הכי, אטו המשכיר או המשאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו, ודאי ליכא למימר הכי, וכן כתב הריטב"א עכ"ל. ומזה כתב הרמ"א בסימן שי"ב סעיף ט' דאם פירש ואמר שמשכיר לו מפני שהוא אוהבו ואח"כ נעשה שונאו יכול להוציאו עיין שם".

וקצה"ח תמה על הרמ"א כיצד גילוי דעת מועיל ללא עשיית תנאי כפול כפי דיני התנאים, ועוד שכשאומר שמשכיר לו מפני שהוא אוהבו זה פחות מגילוי דעת.  ותירץ, שבמכירת קרקעות גילוי דעת מועיל, ואפילו פירוש שמפרש הוי כגילוי דעת. למסקנה, כותב קצה"ח שהשכרת בתים אינה נחשבת כמכירת קרקעות אלא כמטלטלין ולכן אם לא עשה תנאי לא מועיל אם פירש בלבד. וכתב: "ולכן נראה לענ"ד דקשה להוציא השוכר מן הבית תוך זמנו".

אם נשים לב ניווכח, שכל הדיון של הנימוקי יוסף ומחלוקת הרמ"א והקצות הוא האם מותר להוציא את השוכר או חפציו מן הבית בטרם הסתיימה תקופת השכירות, אולם אם הסתיים זמן השכירות לכו"ע פשוט שמותר להוציאו, וכל שכן אם היה תנאי מפורש בחוזה השכירות. שוב ראיתי שכעין זה כתב בספר משפטיך ליעקב (ח"ו סי' כט).

בסיכום יש ג' סוגי מקרים:

1. מכניס ברשות אך בעורמה, כגון המקרה המוזכר בגמרא: מותר לפנות, לפי השו"ע מהדין אין צריך להודיעו אלא רק ממידת חסידות, והרמ"א כתב שצריך להודיעו מן הדין.

2. מכניס ללא רשות אך לא בעורמה, גם בזה שייכת המחלוקת הסעיף הקודם בין השו"ע לרמ"א. אולם החוות יאיר כתב לחלק בין מכניס בעורמה למי שמכניס ללא רשות, שאז צריך להודיע לו ולהתרות כמה פעמים בפני עדים, שאם לאו כן הוא מזיק בידיים. הט"ז מתיר לפנות למקום הפקר כשצריך את המקום מדין עביד איניש דינא לנפשיה, וערוה"ש (שיט,ג) הביא אותו וכתב "וכן עיקר לדינא".

3. מכניס ברשות וללא עורמה, אלא שמסרב לפנות חפציו לאחר הזמן שנקצב לו: לדעת האג"מ מותר לפנות ע"י התראה והודעה, ולדעת הפתחי חושן אסור. ועל פי הט"ז מותר אם זקוק למקום וצריך להודיעו שמפנה.

מסקנה

הנידון שלנו דומה לסוג השלישי, כיון שהשוכר הכניס את המיטה ברשות, ואתם הודעתם לו שבכוונתכם לפנותה, והיה לו די זמן להגיע ולקחת אותה. ועדיין היה מקום קצת לפקפק במה שעשיתם, מאחר ולא פיניתם אותה למקום שהוא יכול לבוא ולקחת אלא מסרתם אותה למישהו אחר. והטוב ביותר היה לכתחילה למכור את המיטה, ולחכות שיבוא לדרוש את המיטה ובינתיים מותר להשתמש בכסף. ובשו"ת מנחת צבי (א,יא אות ח) כתב בעניין חפצים שנשארו במקלט בניין:

"ונראה שבזמן הזה שישנם הרבה חפצים שהם משומשים ואי אפשר למוכרם כי אין להם קונים ואפילו אם יקנו אותם, יקבלו עבורם סכום קטן שלא יכסה את ההוצאות של ההובלה והטיפול בחפצים אלו, אז אין הועד או השכן שיטפלו בחפצים צריכים לטרוח ולהפסיד מכיסם עבור חפצים אלו, אלא שיכולים להניחם ברה"ר ויהיו פטורים גם מדיני שמים עבור חפצים אלו, אם ילקחו ע"י אנשים מעלמא, ואח"כ כשיבואו הבעלים שלהם ליטלם לא ימצאום…".

ומשמע מדבריו, שאם החפץ שרוצים למכור ערכו מועט ניתן להפקירו או למסור אותו.

בדיעבד, מאחר ונתתם לו מספיק זמן לבוא ולקחת, ורק לאחר כמה התראות מסרתם את המיטה, יש כאן דין אבידה מדעת. 

ובנוסף, מאחר ואתם צריכים את המקום, הרי זה דומה לברייתא "הממלא חצר חבירו כדי יין, משבר ויוצא משבר ונכנס". ואם מותר לשבור את הכדים שהונחו ללא רשות בשטח חברו כדי לפלס שביל לכניסה ויציאה, הרי מותר גם לשבר כדי לפנות מקום בדירה להניח מיטות כדי לישון, וכל שכן למסור את המיטה למישהו אחר.

ואם אינכם צריכים את המקום, אפשר לומר לו שצריך לפנות חפציו ושמעתה ואילך כל יום הוא יצטרך לשלם שכירות כפי שהופיע בחוזה, ובהגיע הזמן לקזז את שווי השכירות משווי החפץ.

החוק האזרחי

הערה: לפי החוק האזרחי במדינת ישראל[2], יש להבחין בין פינוי שוכר דירה למגורים לבין שוכר שטח מסחרי כגון חנות או מפעל. פינוי חד צדדי של שוכר דירה למגורים או פינוי חפציו הוא אסור גם אם הוא לא עמד בתנאי החוזה והפר הפרה יסודית כגון אי תשלום שכר דירה וחובות של הדירה או אי פינוי המושכר בתום החוזה. גם ניתוק חשמל ומים הוא דבר אסור, וכל שכן לפרוץ לדירה ולהחליף צילינדר. לעומת זאת, לגבי שוכר שטח למסחר שלא עומד בהתחייבויותיו הדין שונה, ומותר לפנותו באופן חד צדדי. אגב, לפי המשפט האזרחי גם אם המשכיר יכתוב במפורש בחוזה השכירות שיש לו זכות לפנות את השוכר בצורה חד צדדית במקרים של הפרה יסודית, זה לא יועיל ואין לכך תוקף[3].    

האם יש תוקף לדינא דמלכותא במקרה כזה?

בספרי שו"ת "ביכורי אביב" (ח"א עמ' 319) כתבנו, שעל פי פסק השו"ע והרמ"א דין המלכות שייך לא רק בעניינים ומיסים הקשורים לקרקע אלא בכל העניינים שבין אדם לחברו, ודנו שם בשאלה: האם אמרינן כן אף במה שסותר לדין התורה.

אני מצטט ממה שכתבנו שם: הרמ"א בהלכות הלוואה (חו"מ ע"ג, י"ד) פוסק כך:

"ויש אומרים דבמקום שהמנהג שהמלוה לגוי לא יוכל למוכרו בפחות משנה, דנין גם כן בישראל שהלוה לחבירו על המשכון, דאזלינן בזה אחר המנהג".

על הרמ"א, שכתב שהולכים אחר מנהג הגוים בדין המלכות בעניין זמן מכירת המשכון, מאריך הש"ך (ס"ק ל"ט) לחלוק בנחרצות:

"אך לפי עניות דעתי דברי הרמ"א צריכים לעיון בעיקר הדין שכתב הרמ"א שלא יוכל למכרו בפחות משנה, שהוא דבר תמוה מאד לפי עניות דעתי, דכיון דעל פי דין תורה יכול למכרו לאחר ל' יום, היאך נלמוד מדיני גוים לבטל דין תורה, ח"ו לא תהא כזאת בישראל.

ולא מיבעיא לאותן הפוסקים שסוברים דלא אמרינן דינא דמלכותא רק בדברים שהם להנאת המלך, ולא בין איש לחבירו, וכן הסכים בשלטי הגבורים, אלא אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל".

נמצא, שנחלקו הרמ"א והש"ך לגבי הלכה המפורשת אצלנו בדיני בין אדם לחברו, ודינא דמלכותא הוא שונה, האם אזלינן בתר דינא דמלכותא בזה.

למעשה, נראה לומר שתלוי באופי המקום והקהילה, אם מדובר למשל במקום או קהילה שמקובל שכל חבריה מתחשבים רק בדין תורה ולא מקובל לפנות לערכאות, אין להתחשב בדינא דמלכותא ויש לנהוג כדעת הש"ך. אולם אם זו קהילה שהמקובל בין חבריה להתחשב בכל דבר בדינא דמלכותא ולמרבה הצער מקובל לפנות לערכאות, מסתבר שיש תוקף לדינא דמלכותא גם בדבר זה, וכדעת הרמ"א.  

ברם, אף אם נאמר שלגבי דין תורה אין כאן תוקף ודינא דמלכותא, מכל מקום עלול העושה דין לעצמו להיות חשוף לתביעה אזרחית.  

 

התשובה ניתנה ע”י הרב ניר אביב