שאלה:

שלום כת"ר שליט"א. אבקש לשאול בשם אמי שהיא מטפלת בתינוקות בביתה. בשל הנגיף וסגירת המשפחתונים נאלצה לסגור גם היא וכעת כשפותחים יש הורה שלא מעוניין להחזיר את בנו עד סוף שנה מה שאומר שאימי תפסיד סכום כסף רב בכל חודש בשל כך.
1. האם עליהם לשלם על חופשת הפסח – שגם בשנה רגילה אין לימודים בזמן הזה ומשלמים למטפלות על זה?
2. אימי לא דורשת כמובן תשלום על התקופה שהייתה סגורה בהוראת הממשלה, אך האם ניתן לחייב אותם בתשלום מלא או חלקי על התקופה משהממשלה התירה לפתוח את המעונות ועד סוף שנה?
3. האם לפחות המטפלת יכולה לגבות כסף על חופשת הקיץ שגם ככה בכל שנה אין טיפול בילדים ועדיין משלמים על כך.

תשובה:

פתיחה

השבתת המשפחתונים, הגנים ומוסדות החינוך היא אחת מהתוצאות של "חופשת הקורונה" שנכפתה עלינו. השאלה המתעוררת היא מי צריך לספוג את ההפסד מחמת המצב החדש. אם היה חוזה בין הצדדים וכתוב בו במפורש כיצד צריך לנהוג במקרה מעין זה, כמובן שזה מה שמחייב. אבל בדרך כלל מטפלות במשפחתונים ביתיים לא עורכות חוזה עם ההורים, וגם אם נערך חוזה קרוב לוודאי שאינו מכיל סעיף המתייחס לכך, שהרי אף אחד לא העלה בדעתו שנגיע למצב הנוכחי של קורונה. כדי לברר את הדין צריך כראוי ללמוד דינים בכמה סוגיות, ולברר את היחס בין הדינים השונים, על מנת שנוכל להגיע למסקנה נכונה.

א. סוגיית ביטול שכירות פועלים מחמת אונס

הסוגיה הראשונה בפרק השוכר את האומנין (ב"מ עה ע"ב) עוסקת בבעל הבית ששכר פועלים לעבודה יומית, ולאחר שכבר התחילו לעבוד החליט לחזור בו מהעסקתם מחמת אונס (שם עז ע"א):

"ואמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ואתא מטרא – פסידא דפועלים. אתא נהרא – פסידא דבעל הבית, ויהיב להו כפועל בטל. ואמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא בפלגא דיומא. אי לא עביד דפסיק – פסידא דפועלים. עביד דפסיק, אי בני מתא – פסידא דפועלים, לאו בני מתא – פסידא דבעל הבית".

מדובר בבעל שדה ששכר פועלים לשאוב מים כדי להשקות שדותיו, וירד מטר, ושוב הוא אינו צריך למלאכתם. הדין הוא שההפסד הוא לפועלים, שעל מנת כן נשכרו, היות וזה מצוי שיבוא גשם ולא יהיה צורך בהם. מה שאין כן אם בא נהר והציף את חריצי התעלות של שדהו, ואינו זקוק עוד לשאוב מים להשקיה, כיון שדבר זה אינו מצוי כל כך, ולא נשכרו על דעת כן, והיה על בעל הבית להודיעם על כך, הרי אם לא הודיעם, ההפסד הוא של בעל הבית, ונותן להם שכר כפועל בטל.

מקרה נוסף: בעל שדה ששכר פועלים לשאוב מים כדי להשקות שדותיו ממימי נהר, ובאמצע היום נפסקו מימיו של הנהר שממנו שאבו את המים, ואינם יכולים להשלים מלאכתם. אם אין דרך הנהר שיפסקו מימיו, ההפסד הוא של פועלים, שהרי אף בעל הבית לא ידע, ולא יכול היה להודיעם על כך, ומזלם גרם. אבל אם דרך הנהר שיפסקו מימיו, אם הפועלים הם בני העיר, היודעים את מנהגו של הנהר להפסיק לעיתים, ההפסד הוא של פועלים, משום שעל מנת כן נשכרו לו. אבל אם הפועלים הם אינם בני העיר ההפסד הוא של בעל הבית, משום שהיה לו להודיעם על כך.

הרא"ש (ב"מ ו,ג) מבאר את העיקרון, וכותב:

"דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעה"ב אי נמי תרוייהו איבעי להו לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים, דהמוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה".

הכלל הוא, שבה"ב חייב רק אם קרה אונס שהוא היה צריך להעלות בדעתו שיקרה והפועלים לא היו יכולים להעלות בדעתם שיקרה. בכל המקרים האחרים, דהיינו שני הצדדים בה"ב והפועלים היו אמורים להעלות על דעתם שיקרה או ששני הצדדים לא היו צריכים להעלות על דעתם שיקרה, וכל שכן אם הפועלים היו צריכים להעלות בדעתם שיקרה ולא בה"ב, בכל מקרים אלה ההפסד הוא לפועלים, משום שהמוציא מחברו עליו הראיה, וידם על התחתונה שהם באים להוציא מבעל הבית.

והנימוקי יוסף (מו ע"ב בדפי הרי"ף) מבאר יותר:

"פסידא דפועלים, הגשמים שירדו הפסד פועלים הוא דלא יהיב להו מידי דאומר להם מזלכם גרם. ושמעינן מהכא דכל מילתא שהוא פשיעות דתרוייהו יד פועל על התחתונה. דהא הכא דמשום שידעו פועלים דאי אתי מטרא בליליא לא חזיא למרפק בה למחר, ולא אתנו, אמרינן אינהו דאפסידו אנפשייהו. והלא בעל הבית גם כן ידע זה ולא אתני? אלא כיון שהפועל בא להוציא מבעה"ב ידו על התחתונה, וכן נמי היכא דלא הוי פשיעה דחד מינייהו הוי פסידא דפועל מדתניא לקמן (עז ע"א) דפועל ששמע בחצי היום שמת לו מת נוטל לפי מה שעשה, ובמה שנשאר כיון שלא עשה אינו נוטל כלום. הלכך לא משכחת פסידא דבעל הבית אלא היכא דאיהו פשע ולא פועל והכי הוה הא דבסמוך…פסידא דפועלים. דכיון דלא הוי פשיעה דבעל הבית טפי מדפועלים והפועל תלוי שכירותו בעשיית פעולה, אם כן כל שלא עשה פעולתו פסידא דידיה הוא".

הדין מתבסס על כמה יסודות: א. באופן הבסיסי, הפועל מקבל שכר על עשיית פעולה, ולכן מגיע לו משכורת על מה שעשה ולא על מה שלא עשה. ב. כדי שהפועל יקבל שכר גם על מקרה שבו הוא לא עבד, צריך שבה"ב יסכים לכך מראש. ג. לכן, על הפועלים לעשות תנאי מראש שגם במקרה של אונס הם יקבלו שכר, ובה"ב יסכים לכך. ואם לא התנו וקרה האונס ולא עבדו, יש מחילה מצידם והם הפסידו. ד. ישנו מקרה אחד שגם אם לא עשו תנאי, הם לא הפסידו: הם לא היו אמורים להעלות על דעתם שיקרה כזה אונס, ולכן מכך שלא התנו אין ראיה שמחלו. ואילו בה"ב מצידו כן ידע על האונס ולא התנה תנאי לטובתו, שאז אנו אומרים שהוא מחל. ה. בכל המקרים האחרים, כגון אונס שגם הוא לא היה מעלה על דעתו, למרות שגם הפועלים לא העלו בדעתם ולא מחלו, עדיין אין ראיה לומר שמכיון שלא התנה שהוא מחל. ואם הפועל טוען שבה"ב לא התנה כיון שהוא מחל, הפועל הוא המוציא ועליו הראיה, ולכן הפועלים הפסידו.

מגפת הקורונה היא אונס גדול שאף צד לא העלה על דעתו שיקרה, ולכן זהו הפסד של הפועלים. אמנם, כפי שנראה בהמשך יתכן שאם המצב יוגדר כמצב גלובלי של "מכת מדינה", הדין עשוי להשתנות.

ב. סוגיית מכת מדינה בחוכר שדה

 הסוגיה של "מכת מדינה" מובאת בגמרא ביחס למי שקיבל שדה על מנת לעבוד בה ולשלם דמי שכירות או חכירות לבעל השדה, וקרה אונס שמחמתו לא ניתן לעבוד בשדה. כך שנינו במשנה (ב"מ קה ע''ב):

"המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא – מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה – אין מנכה לו מן חכורו. רבי יהודה אומר: אם קיבלה הימנו במעות – בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו".  ובגמרא: "גמרא. היכי דמי מכת מדינה? אמר רב יהודה: כגון דאישדוף רובא דבאגא. עולא אמר: כגון שנשתדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה".

המשנה דנה, במי שקבל שדה מחבירו בחכירות על מנת שיעלה לבעל הבית סכום קצוב מהתבואה בסוף השנה והשאר יטול לעצמו, ואחר שזרע וצמחה, אכלה חגב, או נשדפה, שנפלו הגרעינים מן השיבלים על ידי רוח סערה, הרי אם מכת מדינה היא, לפי שלקו כל השדות מסביבה, מנכה, מפחית לו החוכר לבעל השדה, מן השיעור שפסק עמו בחכורו. ואם אינה מכת מדינה, לפי שלא ניזוקו שאר השדות מסביבה, אלא רק היא, יכול המחכיר לומר לחוכר: מזלך גרם את השידפון! ולפיכך אין מנכה לו מן חכורו שנתחייב לבעלים. ומבארת הגמרא: היכי דמי מכת מדינה? אמר רב יהודה: כגון, שרוב הבקעה ששדה זו בתוכה או רוב השדות שבאותה העיר השתדפו. מגמרא זו משמע שהחילוק בין מכת מדינה למכה פרטית נקבע לפי הרוב.

ישנה סוגיה נוספת בדף קג ע"ב:

"משנה. המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן, יבש המעין ונקצץ האילן – אינו מנכה לו מן חכורו. אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זו או שדה בית האילן זה יבש המעין ונקצץ האילן – מנכה לו מן חכורו. גמרא. היכי דמי? אילימא דיבש נהרא רבה – אמאי אינו מנכה לו מן חכורו? נימא ליה: מכת מדינה היא! – אמר רב פפא: דיבש נהרא זוטא, דאמר ליה: איבעי לך לאתויי בדוולא".

המשנה עוסקת במקבל שדה מחבירו בחכירות, והיא בית השלחין, שנובע בשדה מעין של מים, ויש מעלה מיוחדת בשדה שכזאת, כיון שהיא שדה יבשה, שאינה מסתפקת במי גשמים אלא צריך גם להשקותה, ולכן, הימצאותו של המעין בתוכה מאפשרת את ההשקאה ללא טירחה מרובה. ולאחר שהתחיל לעבוד בה, יבש המעין של שדה בית השלחין. כיוון שלא פירש המקבל במפורש שקיבל את חכירת השדה בגלל המעין, המקבל אינו מפחית מן חכורו, ממה שנתחייב להעלות בסיום העבודה לבעל השדה, אלא ישלם כפי שהסכימו בתחילה. אבל אם אמר לו המקבל בפירוש: החכר לי שדה בית השלחין זו, שגילה דעתו שבעבור המעין הוא לוקח את השדה הזאת דוקא כדי לעבוד בה, ולאחר זמן יבש המעין, מנכה לו המקבל מן חכורו שנתחייב להעלות לבעל השדה, משום שהתנה המקבל את קבלת השדה בכך שיהיה בה מעין, וכיון שלא קיבל את מה שהתנה, אינו חייב להעלות לבעל הבית את כל הסכום שנתחייב לו, אלא מנכה לו כשיעור תוספת העבודה שנוספה לו מהתייבשות המעין.

והגמרא מבררת את דין המשנה שאמרה "יבש המעין אינו מנכה לו מן חכורו". במה המדובר? אם מדובר שיבש הנהר המרכזי, שכל בעלי השדות משקים ממנו, מדוע לומר שהחוכר אינו מנכה לבעל הבית מן חכורו? החוכר יכול לומר לבעל השדה: מה שיבש הנהר, מכת מדינה היא! שהרי לכל בעלי השדות יבש, ולקמן שנינו: שדה שנתקלקלה, אם מחמת מכת מדינה, מנכה החוכר מן חכורו! תירץ רב פפא: מדובר כאן, שיבש הנהר הקטן המוליך את המים מהנהר הגדול לשדה, שבעל השדה יכול לומר לחוכר, מזלך גרם לכך שיבש הנהר. והראיה לכך, שרק בחלק שלך התייבש הנהר. הילכך אינך יכול לנכות מדמי החכירות, ולכשתרצה להשקות את השדה, צריך אתה להביא את המים בדלי.

שוב רואים, את החילוק בין מכת מדינה לבין מכה פרטית שהיא "מזלך גרם", שהוא נקבע לפי רוב האנשים ולא לפי אותו אדם.

ולסיום, כך נראה גם מהסיפור המובא בהמשך (שם קו ע''ב):

"ההוא גברא דקביל ארעא למיזרעה בהו תומי אגודא דנהר מלכא סבא בזוזי. איסתכר נהר מלכא סבא. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: נהר מלכא סבא לא עביד דמיסכר, מכת מדינה היא, זיל נכי ליה".

מדובר באדם שקיבל שדה בשכירות לזרוע בה שום, והיתה השדה על שפתו נהר ששמו מלכא סבא, על מנת שישלם לבעלים בכך וכך זוזים לשנה, לבסוף נסתם הנהר והפסיקו לזרום בו מים. בא השוכר לפני רבא, ודרש להיפטר ממה שהתחייב לשלם לבעל השדה. אמר רבא לבעלים: נהר מלכא סבא אין מימיו עומדים להיפסק, ואם נפסקו, בוודאי מכת מדינה היא, לך נכה לשוכר מדמי השכירות.

 מדברי הגמרא עולה, שאם מדובר במכת מדינה, בעל השדה לא יכול לומר לשוכר השדה שמזלו גרם ולכן השוכר יכול לנכות את ההפסד מדמי השכירות. אבל אם זו לא מכת מדינה, מתייחסים למה שקרה כאילו השוכר עצמו גרם לכך מחמת מזלו וכאילו הזיק את עצמו.

ג. סוגיית המלמד

על פי הסוגיה הראשונה שראינו לגבי שכירות פועלים, אם הפועלים מושבתים מחמת אונס גדול שאף צד לא העלה על דעתו שיקרה, זהו הפסד של הפועלים.

אולם המרדכי (ב"מ סי' שמג) כתב כך:

"כתוב בספר צפנת פענח מלמד החוזר בו ומורד בבעל הבית ואינו רוצה לגמור מלאכתו, יד של בעה"ב על העליונה שוכר עליו או מטעהו. וכתב רבינו חיים ברבי משה: דאם קבל כבר המלמד שכרו צריך להחזיר עד כדי שיוכל להשכיר אחר. וכן פירש ראבי"ה דלימוד דבר האבד הוא, כדאמר רב לקמן פרק המקבל ופ"ב דב"ב האי מקרי דרדקי פסידא דלא הדרא הוא, וכן פסק ר"י ורבינו שמשון דדבר האבד הוא ואין יכול לחזור. אבל רבינו יואל הלוי פסק דמלמד כפועל ויכול לחזור בחצי היום. ורבינו מאיר אומר דהלכה למעשה דדבר האבד הוא…ואם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר, ואי אפשר למלמד ללמוד, הוי מכת מדינה ויהא ההפסד של בעל הבית".

מדברי המרדכי עולה, שאם מדובר במכת מדינה, ההפסד הוא של בעל הבית ולא של הפועל.

כאמור במכת מדינה, השוכר מנכה את ההפסד מהשכירות שמשלם לבעל השדה. אם נקביל אלינו למקרה של פועל ובה"ב, (כשם שבה"ב משלם למלמד או לפועל כך החוכר שדה משלם לבעל השדה), הדין אמור להיות, שבעל הבית מנכה מהתשלום של ההפסד שלו לפועל, כלומר המלמד סופג את ההפסד שנגרם מחמת מכת המדינה. ולא מובן מדוע כתב המרדכי שבה"ב משלם למלמד את כל המשכורת?

ד. האם במכת מדינה מותר לאחד הצדדים לחזור בו ולבטל את השכירות

המחלוקת בין המהר"ם פדאוה לרמ"א

ישנו דיון בין המהר"ם פדאוה לרמ"א (שניהם היו בני אותו דור אך הרמ"א היה צעיר ממנו נ"ז שנים), האם דין הניכוי של הגמרא מחמת הפסד הנגרם מכת מדינה מתייחס רק על העבר או גם מכאן ולהבא, כפי שיתבאר לפנינו.

שיטת המהר"ם פדאוה

המהר"ם פדאוה (סי' לט) נשאל על ראובן שהשכיר חנותו לשמעון לשבע שנים ובעד שכר קצוב לשנה, ואח"כ אדון העיר ציוה לדיין שלו שלא יכריח את הלווים הגויים לפרוע את ההלוואות שלקחו בריבית מהיהודים, אלא אם כן ההלוואות נעשו על משכונות. לאחר תשעה חודשים ראה שמעון שלא יוכלו לבטל הגזירה, ורצה שמעון שראובן ינכה לו משכירותו למפרע את השכר של תשעת החודשים שבהם לא היה יכול לתת הלוואות רגילות אלא רק הלוואות תמורת משכונות, וראובן לא מסכים לנכות לו.

והוא השיב, שכל הדיון בסוגיה של מכת מדינה שצריך לנכות לו היא לגבי העבר, כגון מכת חגבים או שדה שהשתדף והתקלקלה התבואה, שאז דנים האם היה יכול לתקן ע"י טורח או לא: אם היה יכול לתקן בטורח לא מנכים לו ומשלם על השדה שכירות מלאה, ואם לא היה יכול לתקן שאפילו היה טורח היה טרחתו לשווא, בזה מנכה לו הפסדו אם היה מכת מדינה, ואם היה מכה פרטית מזלו גרם ולא מנכה לו כלל. אולם כאשר אנו באים לדבר על העתיד, כגון כיצד לנהוג מכאן ולהבא זה שייך לדין חזרה, כמו מי ששכר בית ונפל בו מום או קלקול שיכול השוכר לחזור בו משכירותו או להחליט להמשיך את השכירות. וזה שייך לסוגיית השוכר חמור והבריקה, שהכלל בסוגיה ההיא, שאם החמור עדיין ראוי למלאכה ראשונה אלא שיש בו יותר טורח ויותר זמן כגון חמור והבריקה או נשתטה השוכר צריך לטרוח וליישרו וילך לאט וירבה הזמן ואומר המשכיר לשוכר הרי שלך לפניך. ואם מתה או נשברה שאינו ראוי עוד למלאכה ראשונה חייב להעמיד לו חמור אחר כאשר השכירה לו "חמור סתם". ואם השכיר לו "חמור זה" ומת בחצי הדרך, אם יש בדמי הנבילה לקנות חמור יקנה או שיש בדמיה לשכור ישכור למרות שהקרן של המשכיר מתכלה כי הלכה כשמואל שם. ואם אין בדמיה אפילו לשכור אז הוא אנוס ומחשב עמו ונותן לו שכרו של חצי הדרך, שאומר לו אילו רצית ללכת עד כאן היית צריך ליתן שכר. וזה נכון לגבי חמור שמת שעומד למכירה, אבל בית אינו עומד למכירה, ולכן דינו שנותן לו השכר לפי ערך עד שעת הנפילה כפי שפירש הרא"ש בסוף פרק השואל, ומכאן ואילך יש חזרה ואינו מחויב לשלם לו עוד. כלומר, דין הניכוי במכת מדינה הוא רק כשבאים לדון על העבר, אבל מכאן ואילך יכול לחזור בו ואינו צריך לשלם לו כלל, ואם לא חזר והמשיך בשכירות צריך לשלם שכר מלא. גם כאן הוא החליט לא לחזור ולא להפסיק את השכירות אלא המשיך תשעה חודשים לשכור את החנות למרות שידע על הגזרה של המושל, וסבר וקיבל, ולכן לא ינכה לו את התקופה הזו.

שיטת הדרכי משה

הדרכי משה (חו"מ שכא) הביא את תשובת המהר"ם פדאוה, וחלק עליו:

"ותמיהני עליו: מאי מייתי ראיה מדין שכירות חמור שמת דאינו מכת מדינה לדבר שהוא מכת מדינה דאפשר דלעולם בדין ניכוי קאי ולא בדין חזרה. וכן משמע בתשובת מוהר"ם שהביא המרדכי פרק האומנין (ב"מ סי' שמג) בדין מלמד שאי אפשר לו ללמוד מפני גזירת המושל ופסק שם דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית, דמשמע שם בהדיא דאף על מה שלהבא שייך מכת מדינה ולא יוכל בעל הבית לחזור בו ועיין שם. ולא דמי לקרקע דאכלה חגב דמנכה לו מן חכירו (ב"מ קה ב) ולא אמרינן דכל ההפסד על השוכר, די"ל דדוקא בקרקע שעדיין עומדת בחזקת המשכיר בזו אמרינן דגם הוא יפסיד. מה שאין כן בשאר משכיר, ולכך הוה כל ההפסד של שוכר, וכן נראה בתשובת מיימון סימן כ"ז בדין בית שנשרף".

הדרכי משה סובר שיש לחלק בין מכת מדינה למכה פרטית, במכת פרטית כגון שוכר חמור שמת יכול לחזור בו, אולם במכת מדינה לא יכול לחזור בו ויש דין ניכוי גם על מכאן ואילך ולא רק על העבר, כי מכת מדינה שייך גם על להבא כמו שכתב המרדכי לגבי המלמד. ואופן הניכוי במכת מדינה משתנה בין חכירות קרקע לשכירות פועל. בשכירות מלמד ופועל, מזלו של בעל הבית גרם, ולכן הוא נושא לבדו בהפסד וצריך לשלם כל שכרו. אולם בשכירות שדה מזל שניהם גרם, שהרי השדה עדיין שייכת במהותה למשכיר ועומדת בחזקתו, ולשוכר יש בה זכויות מסוימות, ולכן השוכר מנכה לו את ההפסד ובעל הבית מפסיד, וגם השוכר מפסיד כי למרות הניכוי עדיין יש לו הפסד כללי מהרווח שהיה אמור להיות לו.

על פי הדרכי משה מתורצת הקושיה שהקשינו לעיל על המרדכי, ששאלנו מדוע הוא כתב שבמכת מדינה בה"ב משלם למלמד כל שכרו הרי ההפסד צריך להיות על המלמד כמו שבמכת מדינה בעל השדה אינו מקבל כל שכרו ומנכין לו מחכירותו. הד"מ מתרץ שבמכת מדינה אנו אומרים שהמזל של בה"ב גרם ולא של הפועל ולכן הוא צריך לשלם למלמד כל שכרו, והסיבה שבעל השדה מפסיד מחכירותו משום שעדיין השדה בחזקתו שהוא המשכיר ויש מקום לומר שגם מזלו גרם.

ה. מו"מ בדבריהם

1. שיטת הסמ"ע

הראיה שהביא הדרכי משה מהמרדכי היא חזקה, כי שם אכן כתוב שאם הייתה מכת מדינה בה"ב לא יכול לחזור בו ומשלם שכר מלא למלמד. הסמ"ע חולק על הדרכי משה ומסכים למהר"ם פדאוה, וכותב שאין דעת המרדכי שבה"ב משלם למלמד "כל" שכרו אלא ההפסד מתחלק בין המלמד לבה"ב, כמו בשוכר ספינה להביא יין וטבעה באמצע הדרך, שאם אמרו בספינה סתם ויין סתם, הדין שחולקין (ב"מ עט ע"ב).

אולם המהר"ם פדואה עצמו בסימן פ"ו, נשאל:

"על מלמד שברח תלמידו מעירו בעת הקצף כאשר החל הנגף בוניציי"ה בר מינן אם חייב התלמיד לתת שכר משלם או לנכות ימי הבטול".

והשיב לו כך:

"הלא אהובי דבר פשוט הוא והלכה רווחא בישראל מפרק האומנים שכל אונסא דמקרי למלמד או לפועלים לבטלם ממלאכה ולא אבעי לאסוקי אדעתייהו של פועל ושל בעל הבית אי נמי תרווייהו אבעי להו לאסוקי אדעתייהו ששוים בידיעה אז הוא פסידא דפועל דהמוציא מחבירו עליו הראיה ונאמר שמזל הפועל גרם ונדון דידן דומה ממש להא דזה שברח מאימת הנגף יקרא אונס בודאי ושניהם שוים בידיעה המלמד והתלמיד.

ואשר מרי דעובדא תלה זייניה בהג"ה דאשיר"י דבמכת מדינה נותן לו כל שכרו לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי לכנות נדון דידן מכת מדינה וכי כל הדרים בויניזייה ברחו ונתבטלו מלמודם הלא מיעוטא דמיעוטא ברחו ודומה ממש לפסיק נהרא בפלגא דיומא שהוא מקור דינינו ובלי ספק גם שם לקו שאר בני אדם הצריכין לנהרא ונמצאו מים נכזבים ואפילו הכי אמרינן שם אי פועלים בני מתא פסידא דפועלים ולא יתחייב הבעל הבית מטעם מכת מדינה. והיינו טעמא שלא יקרא מכת מדינה רק השוה בכל אדם כמו גזירת המושל שלא ילמדו התלמידים שכולם בטלים, מה שאין כן בפסיק נהרא דיש שיספיקו במים שהיו עד חצות ויש שאינם צריכין עד ישובו המים או שאינם מסתפקין ממים אלו כי יש להם בארות ונהרות אחרות, בכן המכה אינה כוללת, וכן בנ"ד אינה כוללת כנ"ל. ועוד מניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא דהג"ה זו למה הניחה עניין חולי הנער אשר נתעסקה בו ובאה לדבר בגזירת מושל שהוא מכת מדינה? היה לה לומר אם החולי מכת מדינה שרבים הם אשר החלו כמו בדבר או שאר חולאים המתרגשים בהשתנות העתים, אלא ודאי אין כוונת ההג"ה על הרוב רק על הכלל הכולל כולם שכל המלמדין בטלים, ובחולים לא ימצא דבר זה וקל להבין".

רואים כאן שכתב בשם המרדכי והג"א שבמכת מדינה משלם לו "כל" שכרו, ולא רק חלק, וזה לא כסמ"ע.

והנה, האחרונים הצביעו על כך שהמהר"ם פדאוה סותר עצמו כאן למה שכתב בתשובה הקודמת, כי מדבריו כאן נראה שהוא מודה שבמכת מדינה צריך בה"ב לשלם את כל השכר המלא גם על הימים שלא לימד בפועל, וזה סותר למה שכתב שם שמכאן ואילך בדין חזרה קאי, שיכול בה"ב לחזור בו ולא לשלם כלל.

2. שיטת הש"ך

הש"ך מיישב את הסתירה בין תשובות המהר"ם פדאוה:

בתשובה ל"ט מדובר שהשוכר המשיך לשכור את החנות ולהחזיק בה תשעה חודשים למרות שהיה יכול לחזור בו ולא חזר, ולכן הוי מחילה. אולם במכת המדינה שהמושל גזר שאסור ללמוד, לא היה ניתן כלל ללמד עוד מכאן ואילך. ועל כן כשהגיע סוף הזמן זה נחשב כמו שדנים על העבר, ולכן צריך לתת כל שכרו, וכן הדין בבית שנשרף. דעתו של הש"ך עצמו אינה ברורה, בתחילת דבריו הוא דוחה את הראיות של הסמ"ע נגד הרמ"א, ונראה שנוטה לדעת הרמ"א, ואחר כך מיישב את הסתירה בין תשובות המהר"פ, אך לא נוקט עמדה כצד מסוים. לאחר העיון נראה שלדעת הש"ך אין הכרח לומר שיש מחלוקת ביניהם, לכל הפחות ביחס למלמד שניהם מסכימים שבה"ב צריך לשלם שכר מלא.

3. שיטת הט"ז

הט"ז כתב כך:

"והנראה לעניות דעתי במכת מדינה, והוא בדרך זה, דבכל מקום שנתבטל הענין ויפסיד לגמרי כמו מת או נשבר בבהמה אם שכרה אפילו למשוי בסימן ש"י [סעיף ב'], או אפילו בהבריקה ושכרה לרכיבה או לכלי זכוכית, אין על זה שום שכירות כלל כיון דאינה ראויה כלל לזה, ודינו תלוי בין אם אמר בהמה זו או בהמה סתם וכמו שכתוב בסימן ש"י [סעיף א' – ב'], אבל במקום שיש עדיין אותו דבר בעין אלא שאירע בו הפסד לא מצי שום אחד מהם לחזור. ומכל מקום אין דבר זה דומה למום, דדין מום אין לו ענין רק אם היה קודם והוא מקח טעות, מה שאין כן כאן דנעשה אחר כך והוי החילוק במזל של מי, כמו שמורה על זה כל שיטי ההלכות במה שהזכירו תמיד בזה דמזליה דמאן גרים. וכלל החילוק בזה, דאם הוא מכת מדינה, בין כאן בחכירות קרקע ונלקה הקרקע בין בשוכר בהמה הוי ההפסד של המשכיר דמזלו גרים…ועל כן הכי נמי בשדה בית השלחין מנכה לו מן חכירו אם היא מכת מדינה, אבל על כל פנים אין כאן חזרה, ומשום הכי אף בשדה אילן שנקצץ האילן אין השוכר חוזר בו אלא מנכה שיעור הפירות, וכן ביבש המעין ואפשר לדלות בדלי, ואם אינה מכת מדינה הוי ההפסד לשוכר כולו, הן כאן בבית השלחין הן בבהמה שהבריקה, ואין מנכה לו כלום והשכירות כדקאי קאי כיון שעדיין ראוי למלאכתו הראשונה אלא שנתקלקל במקצת במזל השוכר. ונמצא דהוא הדין בחנות שנשאל עליו ר"מ פאדווה, הרי החנות קיים לענין הלואת הריבית אלא שנתקלקל קצת מחמת ההלואה באמנה, מנכה לו שיעור המגיע לאותו חלק אם היא מכת מדינה הגזירה ההיא ואי אפשר לתקנה בשום ענין אפילו על ידי טורח וכמו שכתבתי לעיל, ואם אינה מכת מדינה הוי ההפסד של השוכר, אבל על כל פנים אין כאן שום חזרה. ונמצא שלפי הדין יפה פסק הרב רמ"א כאן בהג"ה שבכל מקום תלוי בניכוי כאן ולא בחזרה. אלא שמה שכתב בדרכי משה דשאני בבהמה שאינו מכת מדינה, איני יודע שום פירוש לזה, דלפי מה שכתבתי הכל שוה. גם מה שכתב בדרכי משה ולא דמי לקרקע שאכלה חגב, אין לענ"ד שום פירוש לדברים אלו. והדברים מחוורים כשמלה חדשה כמו שכתבתי בסיעתא דשמיא".

שיטת הט"ז היא פשוטה:

א. אם העניין התבטל לגמרי יש חזרה, בין במכת מדינה בין במכה פרטית כגון שוכר בהמה ומתה.

ב. ואם ניתן להמשיך את השכירות, למרות שיש קלקול השכירות ממשיכה ואין אחד מהם יכול לחזור, ומי סופג את ההפסד: 1. במכת מדינה, המשכיר כי מזלו גרם, אך השוכר אינו יכול לחזור אלא רק לנכות את הפסדו. 2. במכה פרטית, ההפסד רק של השוכר כי מזלו גרם.

נמצא, שהט"ז מסכים לדעת הרמ"א שבמכת מדינה שניתן להמשיך לעבוד רק בצורה חלקית, יש ניכוי ולא חזרה, ולכן בנידון שנשאל המהר"פ מכיון שהחנות המשיכה בהלוואות עם משכונות, השכירות המשיכה ויש דין ניכוי ולא חזרה. הט"ז לא התייחס כלל לדין המלמד, אבל משמע מדבריו שיש כאן דין חזרה, משום שעניין הלימוד התבטל לגמרי והשכירות לא המשיכה כלל, ולכן בה"ב חוזר בו ופטור לשלם.

4. שיטת הנתיבות

הנתיבות מסכים לפסקו של הרמ"א, שגם על מכאן ולהבא אין דין חזרה אלא ניכוי. הוא מוכיח זאת מלשון המשנה (ב"מ קג ע"ב) "אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זו או שדה בית האילן זה יבש המעין ונקצץ האילן – מנכה לו מן חכורו". והרי מדובר במשנה במי שחוכר את השדה אפילו לכמה שנים, ואם יבש המעין קודם שזרע בשנה שניה או שיבש המעין תיכף אחר הקנין קודם שזרע גם כן מנכה לו, למרות שההיזק הוא רק על להבא. מזה מוכח שכל שההיזק בא מכח מכת מדינה ההפסד הוא על שניהם, כלומר המקח נשאר קיים רק שמנכה לו, ורק בשוכר חמור והבריקה שהיא מכה פרטית יש דין חזרה. ובמכה פרטית נראה שיש לכאורה סתירה, אם אכלה חגב אינו מנכה לו כלל וההפסד כולו על השוכר, ואילו בשוכר חמור ומת ההפסד רק על המשכיר? מתרץ הנתיבות שבכל מקרה צריך לדון מזלו של מי גרם, ובעצם בגופו של מי קרה הקלקול. חמור שמת, האונס נעשה בגוף הבהמה של המשכיר ולכן מזלו גרם, ואילו באכלו חגב האונס נעשה בפירות של השוכר ולכן מזלו הוא שגרם.

ובסימן של"ד ביאר הנתיבות יותר. הרמ"א שם הביא את דין הפועל שהלך לעבוד וקרה אונס בשדה של בה"ב והתבטלה העבודה שההפסד הוא לפועל, וכתב לעיין בסי' שכ"א. ושואל הנתיבות כך:

"ובאמת הדין הוא לכאורה תמוה מאד, מהיכי תיתי יהיה עדיף מכת מדינה מאילו איתרמי האונס בבעל הבית דהוי פסידא דפועל, דהא הכי נמי הבעל הבית לא פשע מידי דהוי כאילו שניהם אינן יודעין מהאונס, ואדרבה מצינו שמכת מדינה הוא מגרע כח הפועל, דהא בחכירות [סימן שכ"א סעיף א'] אף שבשאר אונס אינו מנכה לו, ובמכת מדינה מנכה לו, וכן בשכירות בית למאן דס"ל בנשרף הבית דחייב לשלם כל השכירות, מכל מקום במכת מדינה פטור, ובמלמד בסימן שכ"א [סעיף א' בהג"ה] וכן הכא משמע מדברי הרב דמכת מדינה מאלם כח הפועל שחייב לשלם לו אפילו בדבר שלא היה לבעל הבית לידע יותר מפועל?"

כלומר, מה הסיבה לחלק בין אונס ששני הצדדים לא היו יכולים להעלות על דעתם שההפסד הוא לפועל מכיון שבה"ב לא פשע, לבין מכת מדינה שההפסד הוא לבעל הבית? וראינו להיפך, שבחכירות שדה, אם זו מכת מדינה מנכין לבעל השדה דהיינו מנכין לפועל ממשכורתו?

לכן מסיק הנתיבות, שהרמ"א לא פסק את המרדכי כפשוטו שבה"ב צריך לשלם את כל שכר המלמד, ובאמת לדעת הרמ"א בה"ב פטור לגמרי, וכל מה שבא הרמ"א לומר בסי' שכא שדין ניכוי במכת מדינה שייך לא רק על העבר כפי שסובר המהר"ם פדאוה, אלא גם על מכאן ולהבא, וכל אחד יכול לכוף את חבירו שיגמור העבודה ובדין ניכוי. והראיה, שהרמ"א בסוף הסעיף כאן כותב: "אם ברחו מחמת שינוי אויר, הוי כשאר אונס, והוי פסידא דפועל או המלמד (תשובת מהרי"ל סימן מ"א ומהר"ם פאדוואה סימן פו)".

ברם, לענ"ד הראיה הזו של הנתיבות מדין הבריחה מחמת אוויר אינה ראיה טובה. המעיין במקור הדין של בריחה מחמת שינוי אוויר בתשובת המהר"ם סי' פו (שהובאה לעיל) יראה להפך, שהמהר"ם מגדיר את הבריחה מחמת אוויר כמכה פרטית ולא מכת מדינה משום שרק מיעוט של המיעוט ברחו ורוב האנשים נשארו. ולכן מובן מדוע כתב כאן הרמ"א בבריחה מחמת אוויר שההפסד הוא לפועל דהיינו למלמד, אולם במכת מדינה חזרנו לדין שכל ההפסד על בעל הבית, וכדין המרדכי כפשוטו (לאחר זמן ראיתי שכיוונתי לדברי הפתחי חושן שכירות ח"ד פרק ו' הערה כט, שגם השיג על הנתיבות כדברינו).

בכל זאת, נשאר להבין מהי הסברא של המרדכי שחייב את בה"ב בתשלום מלא למלמד. הנתיבות כותב שגזרת המושל הייתה שאסור ללמוד תורה אבל לא שאסור לשמור על התלמידים. מדובר שהמלמד נמצא בביתו של בה"ב ושומר על ילדיו, ואמנם מתחילה כוונת השכירות הייתה כדי שילמד, אך רשמית שכרו לשם שימור מחמת הגזרה, ולכן זה נחשב ששליח עשה שליחותו כי לא היה אונס על גוף הדבר של השכירות, שלעניין השימור עדיין השכירות קיימת ואפשרית. מה שאין כן, אם המלמד היה משתתק והאונס היה במלמד עצמו, היה פטור לתת לו שכר, אך כאן האונס לא מחמת המלמד אלא מחמת המושל.

והנה ראיתי שהרב אשר וייס[1] תמה על הנתיבות, על מה שביאר את סברת המרדכי, וכתב:

"ולעניות דעתי דבריו תמוהים, דאף שמבחינת המלמד מצווה הוא ליטול רק שכר שימור מ"מ ברור כשמש שאין הורי הילדים שולחים את ילדיהם למלמד כדי לשמור על ילדיהם אלא כדי ללמדם תורה, אלא שבשעה שהוא מלמדם תורה הוא גם שומר עליהם, וכיון שגזר המושל שלא ילמדו אין להורים כל סיבה לשלוח את הילדים לשמירה בעלמא".

ובאמת אין מקום לתמיהתו על הנתיבות, המרדכי מדבר על סוג מלמדים שהיה נהוג בזמנו, שהמלמד היה חי בביתו של בה"ב למשך תקופה, ואם היה אסור ללמד תורה, היות שהמלמד נמצא שם ממילא היה שומר על תלמידו שהוא בנו של בה"ב. לכן, אין צורך שהתלמידים ישלחו את הילדים לשמירה בעלמא כי הם ממילא נמצאים שם. בהחלט נראה, לפי הסבר הנתיבות, שבזמן שלנו שהמלמדים נמצאים בביתם שלהם ולא בבית תלמידיהם, גם המרדכי והרמ"א יסכימו שלא מגיע שכר למלמדים.

אגב, לפי זה, ניתן לבאר שהרמ"א סבר שהיות שהמלמד נמצא בבית בה"ב הוי כנסתחפה שדהו של בה"ב ומזלו גרם. אולם בזמננו שהמורים והגננות מלמדים בבתי הספר ובגנים ולא בבית ההורים, וכל שכן לגבי המשפחתונים שמתקיימים בבית המטפלות, הדין דומה לנשתדפה שדהו שיש דין ניכוי של ההפסד, כי נסתחפה השדה של המורים והגננות והמטפלות, ולא ניתן לומר שמזלם של ההורים גרם.  

5. שיטת החתם סופר

החתם סופר (שו"ת סי' קס,א) המובא בפת"ש, דחה את הראיה של הנתיבות נגד המהר"ם פדאוה, וכתב שהמהר"פ מעמיד את המשנה במי שחכר את השדה לשנה אחת, ובאמת מי שחכר לכמה שנים הדין יהיה שיכול לחזור בו על מכאן ולהבא. וגם חלק על הנתיבות בטעמו של המרדכי במלמד, וכתב טעם אחר:

"והנראה לענ"ד דהמלמד ההוא ממש כשדה דמתחילת השנה הוה לשעבר כמו שכתבתי לעיל, דידוע דשכירות מלמד בכך וכך לשנה כי אין שיווי השכר והפעולה שוה כי בתחילתו עבודתו יותר קשה היה לחנך הנער על פי דרכי למודו ולעומת זה שבח למודו בסוף יותר טוב, ושוה יותר בכל שבוע וחודש, וטוב אחריתו מראשיתו. וגם לא דמי לשאר פועל ואריס שאם יחזור בו באמצע קנינו יעמיד אחר במקומו, מה שאין כן במלמד ידוע הוא דמזיק להנער ואמרו חז"ל דאיפלוג לישני. וממילא גם המלמד אינו מוצא מקום להשכיר עצמו, כי כל בעה"ב יש לו מלמד לזמן ידוע לו, ואם כן הוי ליה כחכירת שדהו והוי  כלשעבר, ודברי מהרמ"פ נכונים לדינא לפי ענ"ד, וכהסמ"ע, וגם הש"ך לא נחלק עליו".

לפי החת"ס, המלמד הוא ממש כשדה שמתחילת השנה הוא נידון כלשעבר, שידוע ששכירות מלמד בכך וכך לשנה, כי אין שווי השכר והפעולה שוה, כי בתחילתו עבודתו יותר קשה לחנך הנער ולעומת זה שבח לימודו בסוף יותר טוב (ויבואר עוד לקמן). מסקנת החת"ס היא כמהר"ם פדאוה, הסמ"ע, וגם הש"ך לא נחלק עליו.

6. שיטת ערוך השולחן

ערוה"ש (חו"מ שלד,י) כתב כך:

"אם נתהוה בעיר שינוי אויר וברחו הוו כשאר אונס והוי פסידא דפועל או המלמד כן כתב רבינו הרמ"א…ולי נראה מסתימת לשון רבינו הרמ"א דאף אם הוי מכת מדינה ההפסד עליהם (על המלמד), וטעמו נראה לי דדוקא כשהפועל או המלמד עומד מוכן לעשות מלאכתו אלא שהמלאכה נתבטלה כמו פסק הנהר הגדול שבסעיף ד' או אם התלמידים לבדם ברחו מקודם. אבל אם בעת התהוות המגפה ברח המלמד וגם התלמידים, ההפסד של המלמד. ומזה מיירי רבינו הרמ"א וזה שכתב אם ברחו רוצה לומר המלמדים או הפועלים, ואינו כדין שכתב סימן שכ"א בגזירת המושל שלא ילמדו, דהתם מוכן המלמד ללמוד אלא שאין מניחין אותו. וכן בשינוי אויר והתלמיד או הפעולה נשמטה מלפניו, כיון דמכת מדינה היא ההפסד על בעה"ב, אבל כשהפועל או המלמד בעצמו ברח גם כן מיד בהתחלת האונס והשמיטו את עצמם מהמלאכה בעוד שיכלו לעשות למה יסבול הבעה"ב דטעמא דמכת מדינה ההפסד הוא על הבעה"ב משום דמשמיא הוא דגזרו עליה ולא שייך זה אלא כשנתבטל הפעולה רק מצד הבעה"ב ולא כשנתבטל מצד הפועל והמלמד גם כן. וראיה לזה דהא גם במכת מדינה אם ע"י טורח גדול ביכלתם לעשות הוי ההפסד עליהם, כמו שכתב בסימן שכ"א מכל שכן כשהם נחפזו לברוח מהמלאכה דההפסד הוא עליהם".

ערוה"ש מעמיד את דין המרדכי והרמ"א שההפסד הוא על בה"ב, רק כאשר הגורם לביטול הוא הצד של התלמיד, אבל אם גם המלמד מצד עצמו ברח, וכל שכן אם שני הצדדים ברחו, ההפסד הוא של המלמד. 

7. שיטת המחנה אפרים

המחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ז) כתב כך:

"והיכא דשכר בית לזמן ואחר כך ברחו מחמת המגפה. לכאורה נראה כיון דהוי מכת מדינה יפסיד המשכיר, וכן כתב ראב"ן ז"ל בסי' צ"ח. אלא שכתב עוד דאין צריך להחזיר המשכיר כל השכירות שלקח אלא כל אחד יפסיד מחצה מדמי השכירות הזמן אשר ברחו, משום דהכא הגזירה היתה על שניהם על הבתים להיות נדודים ועל האנשים להיות גולים עכ"ד. ולפי הירושלמי שהבאתי לעיל מפרק מי שאחזו דהקדים זוזי לאילפא ואחר כך נגב נהרא דפטרו רב נחמן להחזיר השכר, איכא למילף דאפילו היכא דהוי מכת מדינה דקיימא לן דהוי פסידא דמשכיר, מכל מקום אם הקדים לו השכר אין צריך להחזירו, דהא נגב נהרא הוי מכת מדינה, והלכתא כרב נחמן כיון דעבד עובדא כמו שכתב הרשב"א בחידושיו ואפילו הכי מצי אמר ליה המשכיר הא אילפא אייתי נהרא. ונראה דהאי טעמא דכיון דהקדים לו השכירות נתרצה השוכר שיהא שלו לאלתר, כמו שכתבו התוס' ז"ל בהאומנין גבי ספינה זו ויין זה דאם נטל לא יחזיר. ולא דמי לנשרף כל העיר שכתבו בהגהת מיימון דאפילו נטלו השכר יחזיר, דנשרף הבית דמי לספינה זו ויין סתם דהשוכר יכול לקיים תנאו והמשכיר אינו יכול לקיים תנאו, וכדיהיב טעמא בהגהה שם משום דהשוכר אומר לו אנא הא קאימנא והמשכיר אינו יכול לקיים תנאו, אבל הכא אין העיכובא מצד המשכיר שיכול לומר הא ביתא קמך".

מעיקר הדין במכת מדינה ההפסד הוא של משכיר הדירה או המלמד, והשוכר או בה"ב פטורים לשלם. אולם אם כבר שילמו מראש אין צריך להחזיר להם השכר, משום שבכך ששילמו מראש הם גילו דעתם שהתרצו שהשכר ישאר ביד המשכיר או המלמד בכל מקרה גם במצב של אונס, וזו מחילה מראש גם על מקרה של מכת מדינה.

ונראה להביא סיוע למחנה אפרים ממקום אחר. בעניין שכיר שחלה באמצע העבודה, כתב הרא"ש (ב"מ ו,ו) שיש סתירה בין שתי סוגיות בש"ס. בפרק השוכר את האומנין (ב"מ עז ע"ב) כתוב שאם השכיר חזר בו מחמת אונס הוא מקבל שכר רק על העבודה שעבד לפני האונס, ואילו במסכת קדושין (יז ע"א) הגמרא אומרת שעבד עברי שחלה שלוש שנים ועבד שלוש אינו צריך להשלים שלוש שנים. התוס' (שם ד"ה חלה) כתבו "יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימים את זמנן כמו עבד עברי דהכא ויטלו כל השכירות כיון שהיו אנוסין". אולם התוספות שם חולקים וסוברים שהברייתא מדברת רק על עבד ש"גופו קנוי לאדונו הילכך חלה שלוש אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו. אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן, וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח". המהר"ם ישב את הסתירה באופן אחר, וכתב שאם קיבל השכיר את כל שכרו מראש אינו צריך להשלים, אך אם לא קיבל מראש צריך העבד להשלים כדי לקבל את שכרו. ונמצא שיש בזה ג' שיטות בראשונים: דעה ראשונה בתוס' סוברת שהשכיר והמלמד שחלו מקבלים כל שכרם, התוס' עצמו סובר שאינם מקבלים שכר אלא רק עבור הזמן שעבדו, ודעת המהר"ם היא דעה ממצעת שאינו צריך לתת להם אבל אם כבר קיבלו אינם צריכים להחזיר. הרמ"א בסי' של"ג סעיף ה' פסק את דעת המהר"ם, וכתב: "והוא הדין למלמד שחלה שמנכין לו דמי חליו. ומיהו אם כבר קבל הפועל או המלמד שכרו, י"א דאינו צריך להחזיר (שם בתשו' מיימוני ובמרדכי עיין בס"ק כ"ה)". ואמנם הש"ך (שם ס"ק כה) חולק על הרמ"א ופוסק כדעת התוספות, אולם הט"ז כתב לחזק את פסק הרמ"א, וכתב "ולענין הלכה אין להוציא ממון ודעת רבינו מאיר עיקר, וכמו שסיים בתשובת מיימון דקנין סי' ל"א, שכן יש לפסוק הלכה למעשה, וקל וחומר כאן שיש תמיהות רבות לפי דעת הרא"ש כמו שזכרנו, על כן אין לחלק בין קדימת החולי או האונס, רק במוחזק תליא מילתא".

ועכשיו נדון קל וחומר בעצמנו: אם במקרה שחלה המלמד אנו פוסקים שכאשר קיבל שכרו מראש אינו צריך להחזיר ולהשלים, למרות שהמניעה היא מצידו בלבד ובוודאי שמזלו גרם, שזה אונס שקרה רק לו, מטעם שהוא המוחזק. כל שכן שיש לומר כן

התשובה ניתנה ע”י הרב ניר אביב