שאל את הרב

שאלה:

יש לי ספק שלפעמים כשמישהו חייב לי חוב ממוני אני חושש אולי מחלתי לו אף שודאי לי שלא הייתי מסכים בשום פנים ואופן לומר בפה שאני מוחל על החוב אך אני חושש אולי מחלתי וכעת אני גוזל במה שאני נוטל את החוב?

תשובה:

שלום,

המחילה שלך אם בכלל הייתה, זו מחילה בלב, ורבות דנו גדולי הדורות האם מחילה בלב נחשבת מחילה.

מהגמרא (סנהדרין ו' ע"א) מפורש יוצא שמחילה אינה צריכה קניין, אלא סגי בדיבור. אולם לגבי מחילה בלב שאינו מוציא בפיו אין הדין ברור.

ישנן סוגיות בש"ס מהן נראה שמחילה בלב אינה מועילה משום הכלל לפיו 'דברים שבלב אינם דברים', וישנן סוגיות מהן נראה שמחילה בלב מועילה.

נושא זה נפתח במחלוקת הראשונים שדנו מהי הסיבה לכך שאלמנה ששהתה בבית אביה ולא תבעה כתובתה 25 שנה שישנה מחילה מצידה על הכתובה. הנימוקי יוסף (ב"ב ס' ע"א בדפי הרי"ף ד"ה הכותב נכסיו) סובר שזהו דין מיוחד בכתובה שהקילו על היורשים כמו הקלות רבות שיש בדיני הכתובה. אולם, מהרשב"א בקידושין (נ') משמע שמחילה בלב מועילה כל שלא עושה מעשה הסותר למחשבתו. ובאמת מביאים כל הפוסקים שזו מחלוקת קדומה בין המהרש"ל למהרי"ט, כאשר המהרש"ל (על הסמ"ג עשין מ"ח) סובר שמחילה בלב מועילה אפילו בלא דיבור (וכן דעת היעב"ץ ח"א סי' קמ"ז אות ה'), ואילו המהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' מה) סובר שמחילה בלב אינה מועילה אלא אם כן ידוע לכל העולם מה שבלבו. רוב הפוסקים פסקו כמהרי"ט, וביניהם קצות החושן (סי' יב) והנתיבות (שם), שער המשפט (צט ס"ק א), ערוך השולחן (סי' רמא), עונג יו"ט (סי' קנט), דברי שלום (חו"מ ד). הנתיבות וכן הישועות מלכו (אבן העזר קח) מבארים שמחילה בלב אינה מועילה רק על חוב קודם, אך מועילה לגבי חוב שעדיין לא התחיל שלא יחול.

בשו"ת דברי יציב מביא אחת מהנפ"מ: "וי"ל דאם בלב הוי מחילה עיקר המחילה תלוי בלב ואם לא הוי בלב שלם אינו מחילה, אבל אם מחילה בלב לא הוי מחילה עיקר המחילה תלוי במה שמוציא בשפתיו ואם אומר בפירוש שמוחל שוב לא משגיחים על מה שהיה בלבו ודו"ק."

כאמור, מקובל לפסוק כמהרי"ט והקצות, למרות שמצאתי שאף המהרש"ל עצמו במקום אחר (יש"ש ב"ק ג,לד) סובר שמחילה בלב אינה מועילה, וזו לשונו שם: "ועוד תימא, דאפילו תאמר שהוי מחילה, ומחילה אין צריכה קניין. מ"מ מחילה בלב לכ"ע לא הוי מחילה, ואפילו לא היה בדעתיה למתבעיה לעולם. מ"מ לא גמר ומקנה, מאחר שלא הוציא מפיו".

בהגדרת החקירה של המחלוקת יעויין ביביע אומר (ג חו"מ ג) שמביא מו"מ באורך בעניין זה, ומביא מספר אמרי בינה (ח"ב דיני דיינים כ,א) שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים במהות המחילה, הריטב"א (קידושין יט) בשם רבו סובר שמחילה היא הקנאה, ולכן לא מועילה מחילה בלב, ואילו התוספות שם סובר שמחילה אינה הקנאה אלא סילוק שעבוד בעלמא, ולפי זה אף מחילה בלב מועילה. (וכן יעויין במשנה הלכות ח"ז סי' רסב).

נחזור לנידון שלנו. היביע אומר שם דן באחד שהלוה סכום כסף לחברו וראה כי ארכו הימים שאין הלוה פורע לו את הלואתו, ומחל לו על ההלואה זו בליבו, האם מחילתו מחילה, ואחר שעמד לדון בזה בתשובה ארוכה, העלה שאע"ג שלעיקר דינא יכול הכא המלוה אשר הוא המוחזק לטעון קים לי כשיטת מ"ד דאין המחילה בלב מחילה, מ"מ טוב לעשות לפנים משורת הדין ולחוש למש"כ הגאון מהר"ח פלאג'י (סמיכה לחיים סי' ג) שהמחילה הוי מחילה ולפייס את הלוה בדברים עד שיתפשר עימו, אך מן הדין זכה הלה במה שבידו.

כדי להבין את פסק הדין של היביע אומר צריך לבאר שני דברים:

א. מאחר ועצם החוב הוא ברור המלווה נחשב מוחזק (יש חזקת חיוב), ויכול לומר קים לי כדעה שמחילה בלב אינה מחילה.

ב. לרוב הפוסקים מחילה בלב כזו שאינה ידועה לכל אינה מחילה, וכן מקובל לפסוק (ראה פד"ר חלק יא עמוד 98).

אם כן, בנידון שלנו שהמלווה מסתפק האם בכלל מחל בלבו, הרי שהדין פשוט הרבה יותר ויש ספק ספיקא לטובת המוחזק, וודאי שיכול לתבוע את החוב.

התשובה ניתנה ע"י הרב ניר אביב