ישיבת הכותל​

מרכז תורני וואהל שע"י מרכז יב"ע

ישיבת הכותל​

מרכז תורני וואהל שע"י מרכז יב"ע

תהילת שפר
לזכרו של אליעזר ליפא שפר הי"ד

תהילת שפר

לזכר אליעזר ליפא הלוי שפר הי"ד

ירושלים שבין החומות תשמ"ט

להורים – זכרון ונוחם לשחר וברק- נר מופת

אליעזר ליפא שפר הי"ד נפל בט״ז בשבט תשמ"ח בהגנת ישובי הצפון

אמרי שפר

אלי, כפי שכלנו קראנו לו, או אליעזר ליפא כפי שלחש באוזני כמה מאתנו, נולד בכ"ד באדר תשכ"ח בתל אביב. בן בכור למשה ולאה למשפחת שפר. החל לימודיו בביה"ס הממ"ד "דיזינגוף" בעיר. בהיותו בן עשר עברה המשפחה להרצליה, שם למד בביה"ס הממ"ד "בר אילן", ועד מהרה נודע בין חבריו ומוריו בסגולותיו. הצטרף לתנועת הנוער "בני עקיבא" והתחנך על רעיונות "תורה ועבודה" ואהבה לארץ. לא בכדי ידע את כל שירי א"י בעל פה, ומי שזכה לסייר אתו לאורך גבול הלבנון לבטח זוכר כיצד העביר אלי את כל אותן שעות משעממות.

אחד העקרונות החשובים בחייו של אלי היה חינוך הדור הבא. אלי האמין בכחו לחנך ולהעניק לאחרים מהמטען הרב שבו. בכתה י' החל להדריך ובמשך שלש שנים יצר קשר הדוק עם חניכיו שאהבו והעריצו את המדריך הנפלא. ולא פלא; המנהיגות, נועם ההליכות והשיחה קלחו מן האישיות הגדלה והמתפתחת. אלי בנה בעזרת דרך חשיבתו המקורית מערכי פעילות מיוחדים במינם שהקסימו את לב שומעיו. ואף הצליח להדביק אותם באהבתו הגדולה לא"י ונופיה. בישיבה התיכונית "נחל יצחק" בנחלים, קנה תורה וחכמת נעורים. אלי אהב את חיי החברה ואת ההווי המיוחד שבפנימיה, והיה מעורב בהנהגת המחזור. את העניין הרב שמצא במדיה ובתקשורת הכירו כולם וטבעי היה שאלי יבחר ללמוד במגמה ל"תקשורת המונים" שנפתחה באותה שנה בישיבה.

את לימוד השפה האנגלית ראה אלי כפרויקט חשוב ביותר. במשך שעורים שלמים ישב עם ספר אנגלית על ברכיו, ראשו מורכן וקורא… אלי קרא ספרים רבים שהקנו לו ידע רב, ואולי מכאן רכש את סגנון הכתיבה המיוחד בו ניחן. את ספרי הקודש גילה רק מאוחר יותר. דבר שהצטער עליו לא מעט… אז גם החל לחוש, כדבריו, את היסורים שבקנין העולם הבא…

את הערכים אותם ספג מבית אבא – מהאב הצנחן והלוחם לשחרור ירושלים – שאף להגשים במהלך שרותו הצבאי. עוד בהיותו בתיכון הצטרף להקמת גרעין נח"ל תורני. היה הרוח החיה בכל שבתות הגרעין ובעוז רוח ושנינות לשון שכנע חבר'ה להצטרף לגרעין.

לאחר לבטים רבים העדיף אלי לאחד את ה"ספרא וסייפא" בישיבת הסדר ובחר בישיבת "הכתל" הסמוכה לכתל המערבי בירושלים. במשך שנת לימודיו בישיבה השתנה אלי, התבגר, התפתח ללא היכר. הוא הבין את חשיבות הלימוד וניצל גם את רגעיו הפנויים להרחבת אופקים. גם את מידותיו פיתח ו"שיפץ" ועד מהרה הכירו כולם את הבחור השקדן והעניו. לא בכדי, שנה לאחר מכן קרא על עצמו: "אדם כי ימות באוהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. במהלך שנתו בישיבה רשם שיחות ודברי תורה רבים בדפדפת עבת כרס , ו"ביני לביני" אף כתב יומן ובו צפו מהגיגיו ורעיונותיו.

כצאצא מצד אמו לשושלת האדמו"רים לבית סוכטש'וב ובה בעהמ"ס "אבני נזר", וה"שם משמואל", הרגיש מחוייבות רבה, וכך כתב ביומנו: "אני גם מוצא אסמכתא וחיזוק לנקודות ההתענינות שלי, בכך שאני מוצא דברים דומים אצל אבות אבותי ,הרבנים לבית סוכטשוב. נקודות כמו אהבה בוערת לא"י, משיכה למהר"ל, חריפות מחשבה ועוד ועוד. מה עוד שרבניה האחרונים של השושלת מתקשרים לרב זצ"ל, הרי זה פלאי פלאים! אני מרגיש רגש חזק של המשכיות דבר שמטיל עול על כתפי.

אחת התכונות הבולטות היתה השאיפה לשלימות. כל מחשבה שחשב, כל צעד שצעד, את כל מעשיו, חישב ועשה בצורה ישרה ובאמונה פנימית. הוא השתדל לתרום מה שיותר, והכל הבינו כשעם הגיוס התנדב לצנחנים. הפלוגה היחודית לבני הישיבות ולבני גיוס מאי משכה את אלי באופיה; השילוב בין הקודש לחול, בין התרבויות השונות, בין שני עולמות שונים.

גם במהלך שרותו הצבאי לא פסקה עלייתו הרוחנית. הוא שמר על קשר עם הישיבה, אותה ראה כביתו, והתכתב עם הסופר אלעזר בניועץ, כדי "לשמור על שפיות" – כנגד השחיקה בצבא. באותה עת פגש את חברתו בירושלים ושעות רבות בילו יחדיו, אולם את עיקר הקשר יצרו העט והנייר…

גם לאחר שסיים את תפקידו כמדריך, המשיך אלי להעביר פעולות לחניכיו לשעבר. בשבת האחרונה, פרשת "בשלח", סיפר להם על ההתקלות במחבלים, שמצאה את הפלוגה שבוע וחצי קודם לכן. הוא הדגיש את חשיבות ההגנה על ישובי הצפון ואת יד ה' המכוונת, והוסיף שיונתן ברנס ז"ל שנהרג באותו ארוע היה המחיר לכך. לאחר ארבעה ימים בט"ז בשבט תשמ"ח חדרו שוב מחבלים לשטח ישראל, סמוך לקבוץ יפתח שבמרומי נפתלי. הפעם את המחיר שלם אלי עצמו…

"דודי ירד לגנו… לרעות בגנים וללקוט שושנים" – ה"רועה בשושנים" לקט את השושנה הנפלאה שאך זה החלה לפרוח. המנהיג שבחבורה נלקח מאתנו. הוא קידש שם שמים בחייו, וקידש שם שמים במותו. באלי הי"ד ניתן להתפאר, כשם שהקב"ה מתפאר באנשים אלו: "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר". (ישעיהו מט).

הרב חיים ישעיהו הדרי

ראש ישיבת הכותל

עם סתימת הגולל

"ושם האחד אליעזר״ – אחד מיוחד. כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה, שיושב ושונה ואומר: "אליעזר בני, כך הוא אומר". אמר: "יהי רצון שיצא מחלצי".

״כל שיושב ושונה, הקב"ה יושב ושונה כנגדו".

אנחנו עדים ויודעים ומעידים: אליעזר יחיד ומיוחד. יושב ושונה ושונים בשמים כנגדו.

היינו אומרים – יהי רצון שיצא מחלצינו.

אמרו לו: "חייך, שיצא מחלציך". הדא הוא דכתיב: "ושם האחד אליעזר". אליעזר הלוי. משה, מבני לוי, משה רבינו אומר: אל הילד הזה, אל הנער הזה, התפללתי.

ושם האחד אליעזר" – אחד מיוחד. כשעולים למרום ומוצאים את הקב"ה עוסק בטהרתן של ישראל. עוסק בכפרתם של ישראל. עוסק בפרשת פרה אדומה המטהרת. אז אליעזר הוא השונה; "אליעזר בני כך הוא אומר", אחד מיוחד. המתבלט, אבל מתבלט בענוה, מתבלט בחן, מתבלט בנועם, מתבלט בזה שהוא לא מתבלט, הולך בצידי דרכים, ואף על פי כן – יחיד ומיוחד. אליעזר היה פותח את בית המדרש, (איזה אליעזר? אלי) היה פותח את בית המדרש – מעשרה ראשונים. אליעזר היה נועל את בית המדרש, יושב ושונה ושונים בשמים כנגדו.

נפל ברמות נפתלי. "הנותן אמרי שפר" אילה שלוחה. כשמתעוררת בעיית בעלות על ארץ ישראל, כשגויים באים ומעכבים בעלות על ארץ ישראל ולא נותנים למסע של יעקב לעבור. אז אומרים תביא "אמרי שפר". תביא את ה"קושן". תביא את התעודה – תוכיח את בעלותינו על ארץ ישראל. שם, ברמות נפתלי נפל, להושיע את ישראל מיד צר הבא עליהם. אז בחרו את אליעזר, בחרו את אלי, בחרו את הנותן אמרי שפר כדי שיחדש את האחריות, את הבעלות, את החזקה שלנו על ארץ ישראל. אנחנו קוראים בפרשה על מתן תורה מה נתינתה בששים ריבוא, מה נתינתה בסיני בקולות בלפידים ובברקים, כך לקיחתה. מכאן הרי למדנו, כל הצבור הגדול שבא ללוות אותך, הוא מעיד: כשם שנתינתה בששים ריבוא, כך נוטלים מאתנו תורה חיה…

 איזה פוטנציאל, איזה חן, איזה עתיד, איזה תקוות תלינו – יבוא אלי ויתן תנופה. אבל " מאן דמתני לית ליה שעורא".

אנחנו יודעים, לפני שבועיים-שלושה הלך. לא רק לשנות. בא לישיבה לפני שבוע, ומה מעיק עליון – איזה רש"ש בסוגית פקוח נפש בשבת… אז לא רק לחבוש את הספסל בישיבה, לא רק להאבק עם אמא ללכת לישיבה לשבת: "הישיבה היא הבית שלי, בישיבה אני מרגיש חי, בישיבה אני מחיה את נפשי, בישיבה אני מתעלה." ואנחנו הרי ראינו ולוינו את ההתעלות המופלאה הזאת. ולא רק שהוא קורא ושונה, אלא גם מקריא את האחרים. הלך לנחלים, הלך עם הכומתה האדומה, הלך עם הציציות בחוץ. ואמר – כזה ראה וקדש. אין לו שיעור. אלי, אתה לוי. עכשיו חצות, חצות של ערב שבת. אתה עולה למעלה. אתה שוער, אתה פותח שערים חדשים. אבל אתה גם משורר, יתנו לך לעבור לפני התיבה בקבלת שבת, ואתה תצעק: "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

הגיגים

"..ולהגות באמרי שפר

בכל פינות ומחנות…"

(מתוך זמירות שבת)

*אין לעיין ללא רשות. תודה

אלי

*שני יומנים כתב אלי במהלך שנתו הראשונה בישיבת הכתל. עד יום מותו לא ידע אף אחד, על קיומם ועל תכנם. השם 'הגיגים"- ניתן על ידו. ההדגשות וסידורן נעשו ע"י העורכים.

ניסות הליכות חיים ותורות מחוכמות, הינו דבר קל יחסית. החוכמה היא ישומם של תורות אלה הלכה למעשה.

הערב ראיתי אשה הולכת ברחוב – ובוכה. מה עושים? אולי יש לראות כל אדם מבוגר כה, כילד קטן שממרר בבכי, ואז יהיה קל יותר לגשת אליו ולעודדו? (י"א אדר התשמ"ז).

יש להיזהר מפשטנות יתר בניתוח מאורעות ואנשים.

בס"ד י"א אדר התשמ"ז

הערב קרה לי מקרה מצחיק. נתקענו קבוצת אנשים מאחורי דלת, ולא הצלחנו פותחה. אשה אחת ניסתה לפתוח כמה פעמים, ולבסוף קבעה שהדלת נעולה. עמדנו אבודים מספר שניות, עד שהשרת צעק שיש לדחוף את הדלת בכוח, ואז היא תיפתח. ואומנם, אותה אישה דחפה בכוח רב את הדלת, והיא נפתחה.

 היו 2 אפשרויות בהם היינו יכולים להגיע לפתרון זה בעצמנו:

  • אם היה בקרבנו אדם חכם באמת, שינתח בהגיון את כל האפשרויות ההגיוניות, ואז אולי יניע למסקנה שיתכן שהדלת אינה נעולה.
  • אם היה בינינו טיפוס עצבני (ולא חכם), שהיה מחליט להשתמש בכוח במקום במוח – "ולכסח" את הדלת.

ניתן ללמוד מכך, שאת הדברים שנראים לנו כמורכבים ביותר, אפשר לפתור ע"י ניתוח מעמיק, ולעיתים – ע"י כוח… אני תמה, האם אלכסנדר מוקדון – כשהחליט לבתק בחרבו את הקשר הגורדי – היה גאון, או סתם טיפוס אלים? [אולם למעשה, אחר שיודעים את התשובה האמיתית, קל מאוד לנסח תאוריות. אם הדלת היתה באמת נעולה (אפשרות שהיתה בעלת סבירות גבוהה), ומישהו היה מנסה לפותחה כוח – היינו כולנו מסתכלים עליו כיצור פרימיטיבי טיפש…]

לא ברור מי אומללה יותר. בת שסביבתה החרדית מחייבת אותה להתלבש בצורה המחמירה והמגבילה ביותר, או בת שסביבתה מחייבת אותה להתלבש לפי קפריזות מתחלפות, של מעצבי אופנה בחו"ל.

כל זאת מצד ההשקפה החיצונית. ברור שמצד האמת, בת שמתלבשת לפי דיני התורה, עושה דבר שלמעשה מתאים לאופיה ולמהותה הפנימית, שהתורה ציותה עליו כדי להשיג שלמות, בעוד "צו האופנה", מטרתו לשלשל כסף לידי יצרני האופנה.

מוצ"ש תצווה, שבת זכור י"ג אדר התשמ"ו

אתמול, ירדו בירושלים גשמים, ברד ושלג. במאה שערים ראיתי ילדה כבת חמש, זוג צמות, גרביים שחורות ארוכות, הולכת בין השלוליות ותילי הברד, בנעלי בית מפלסטיק. איזה אדם נורמלי נותן לבתו לצאת כך לרחוב ביום שלג? הזילזול בהלבשת הילדה כהגנה מפני הקור, היה צורם במיוחד על רקע ההקפדה על דיני הצניעות שבלבוש. הלכתי ברחוב, והחל לרדת ברד. המשכתי ללכת. והנה, לא נרטבתי. לפעמים, כשדברים מרוכזים יותר – הם משפיעים פחות. עמדנו בכותל, והתכוננו לתפילת ערבית. היה צפוף מאוד. לפתע נדחק אדם מבוגר, לבוש כחסיד, עם זקן ארוך, עבר בינינו תוך כדי שהוא דוחף את גיא, שעמד על ידי, בצורה גסה מאוד. לתדהמתנו, הוא לא טרח להתנצל או להסתכל אחורה, לראות את מי הוא דחף.

כיצד ציבור ששומר בצורה כ"כ מדוקדקת וקנאית, על מצוות שבין אדם למקום, מוציא מתוכו אנשים שמזלזלים כ"כ במצוות שבין אדם לחבירו?

 לפעמים, כשעוצמים עיניים, רואים יותר ברור, ולמרחק רב יותר.

הביקורת הנכונה ביותר, הופכת לטיפשית ומרושעת, כשהיא אינה מתייחסת לשאר פרטי התמונה.

הווי דן את כל האדם לכף זכות!

יד (טו) אדר 1:30 בלילה.

עכשיו נגמרה מסיבת פורים. גמרנו לרקוד. גמרתי להשכיב את כל השיכורים. להפתעתי אני לא עייף כל־כך. אני מרגיש דחף לכתוב. גיליתי הערב הרבה דברים. ראיתי אנשים משתכרים. ראיתי אנשים מתבשמים. ההבדל עצום. דבר דוחה ביותר הוא, לראות שיכור מתגולל בקיאו. אולם, אין מחזה נפלא יותר מאדם מבושם, הדורש בדבר תורה במלוא המרץ.

נוכחתי לדעת עד כמה נכון הדבר, שכשאדם משתכר רואים את פנימיותו. ישנם שמתוך שכרותם נגלתה אישיותם המופלאה, אהבת ד' שלהם, אהבת התורה שלהם. שמעתי בחור משיעור ה' שואל את חברו: אני לא מבין כיצד הם יכולים לעזוב את הישיבה בסוף שיעור ה'? איך אפשר לסגור את הגמרא?

ראיתי שכשאדם משתכר, הוא פעמים רבות אינו מודע למצבו, ואם הוא מודע למצבו – לא איכפת לו מכך. הוא דחה בכעס כל נסיון לנתק אותו מהיין, או מריקוד סוער שעלול לגרום לנפילתו. אפשר ללמוד מכך, שגם בכל תהליך שבחיים בו מתדרדר אדם, אין הוא מרגיש בכך, ויש צורך בעזרה חיצונית כדי לסייע לו.

שילה הצליח להשתלט על כוללניק מבושם, והביא אותו לפני אחד הבחורים האחראים בישיבה. תשובתו של אותו בחור היתה: "מה אתם רוצים? הוא צודק!" גם הוא היה שיכור…

לפני שמפנים אדם למישהו שיעזור לו, יש לבדוק אם הוא לא סובל מאותה הבעיה.

כפיית דעותיך ומנהגיך על אחרים, היא האגוצנטריות האמיתית. לפני שאתה מלביש את בגדיך על חברך, עליך לבדוק אם הם מתאימים לו. אולם אין נתינה נאצלת יותר מזאת של דעה אמיתית לאדם אחר, אם היא אכן מתאימה לו והוא יודע לנצלה.

גם אני התבשמתי קצת. לא מיין (למרות שניסיתי) – משמחה. (כדי להיות בטוח, עשיתי את מבדק הקו הישר ועברתיו בהצלחה…) הרגשתי התרוממות רוח מתוך שמחה. רבים חשבו, שבגלל שרקדתי "עם כל הלב" והשתוללתי קצת – שהשתכרתי. הם לא מבינים אותי. גיליתי כבר בפעמים קודמות בחיי, שאני מסוגל להשתכר משמחה. יש לכך כל הסימפטומים של שכרות אלכוהולית, חוץ מכך שהמחשבה נשארת צלולה יותר, התנועות לא נפגמות (אפשר להמשיך לרקוד…) ר' אין ריח רע מהפה…

בין סממני הקטורת יש את החלבנה, שהיא בעלת ריח רע ביותר. מדוע הכניסו אותה לסממנים? יש מספיק בשמים טובים בעולם? היום העליתי סברא בקשר לכך. באדם יש בושם פנימי. ישנם מקרים בהם הבושם יוצא החוצה. אחת מהן היא בפורים: "חייב איניש לבסומי". גם באדם יש את הבחינה של החֶלְבְּנָה. במי פחות ובמי יותר. לכן יש להתיחס בסלחנות, גם אל הגילויים השליליים של השכרות, של השטויות שפולט האדם וכו' ולזכור, שגם על מזבח ד', לא כל הסממנים היו בעלי ריח טוב.

אסור ששוני ומוזרות יגרמו מבוכה. זאת גם לגבי דעות והתנהגות.

כפי שאין ללעוג או להדחות מפני אדם קיטע.

דבר מפליא שראיתי הערב, הוא שאנשים אפילו שהיו בשיא שכרותם, כשעשו רעש בפנימיה וצעקו להם: גזל שינה – שתקו מיד. וכן כשאמרו להם דברים דומים.

לצעירים יש זמן רב. אולם אין להם את התבונה לנצלו. לזקנים ישנה תבונה רבה, אולם כבר אין להם את הזמן לנצלה…

בס"ד מוצש"ק כי תשא כ' אדר התשמ"ז

לא כתבתי כבר כמה ימים. אני מרגיש, כי חלק מהרעיונות והמחשבות שעברו במוחי במשך זמן זה, אבדו ואינם. לכן למרות השעה המאוחרת אני מתיישב לכתוב. למעשה, כל תקופת הילדות והנערות של האדם, נועדה להכין אותו לחיים. אם אדם היה בא לאויר העולם, ומיד או תוך זמן קצר היה יכול לדאוג לעצמו, להתרבות וכד', העולם האנושי היה נשאר בדרגה של בהמה. עצם העובדה, שיש לאדם פרק זמן של כ־20 שנה, בו ניתן לו להתפתח, או לעבור חוויות שונות, להתנסות במצבים שונים – מעניקה לו הבנה ועמקות. מה שנקרא "חוכמת חיים". לכן בדרך הטבע, ככל שאדם מבוגר יותר, הוא יהיה חכם יותר. אולם זהו כלל מגושם מאוד, היות ובני אדם אי אפשר להגביל בכללים. אולם באופן עקרוני יש בו אמת. כל יום שעברתי בחיי – אמור להוסיף לי משהו. לכן, אני סובר שחשוב להעלות על הכתב רשמים מחיי היום יום, שכן כך זוכרים אותם טוב יותר, מבינים אותם טוב יותר, ולכן למעשה מנצלים את החיים בצורה טובה יותר…

ערך המעשה שעשית, יורד בערכו בכל פעם שהצגת אותו לראוה.

זו הסיבה ל"כל הבורח מפני הכבוד – הכבוד רודף אחריו". היות והכבוד הניתן על מעשה מסויים, גדל עשרות מונים כאשר נודע על המעשה החיובי במקרה (ללא תיווכו של העושה…) הערב, בדרכי משער יפו לישיבה עצרה לידי מכונית, והנהג ללא אף מילה פתח את הדלת. נסענו עד החניון. עשיית טובה ללא דרישה מוקדמת, מגדילה לאין שיעור את ערך המעשה.

עוד מספר מקרים שראיתי בפורים, ולא הספקתי לכתוב עליהם. לקראת מוצאי פורים, היינו אצל הרב הדרי. במהלך הריקודים ראיתי בחור משנה ה' מתייפח כילד קטן. תוך כדי בכיות הוא סיפר "שהוא פגע ברב הדרי" (זהו טיפוס שלא פוגע בזבוב…) לאחר כמה סיבובי ריקוד אמרתי לו שיגש לרב הדרי ויבקש סליחה, ואז בודאי כל העסק ישכח. לאחר כמה סיבובים, אני רואה אותו בוכה עוד יותר, ואומר: הרב הדרי סלח לי… וממשיך לבכות. אח"כ ראיתי את הרב הדרי מדבר איתו, ומנסה לשכנע אותו, שהוא בכלל לא פגע בו…

אחת התמונות המרשימות ביותר שראיתי בחיי: היא הרב כ"ץ שר בסעודת פורים "ותן בנו יצר טוב״. תמונה שאי אפשר לתארה במלים.

אותם המזלזלים בגלוי ב"פרטיה הקטנים" של הדת, לפעמים מזלזלים בעיקרי האמונה בסתר.

הדת היהודית, ע"י הגבלת הקשר בין שני המינים לפני הנישואים, הצליחה ליצור שלמות והרמוניה בחיי הזוג הנשוי.

דווקא אותן תרבויות החורטות על דגלן את הליברליות והמתירנות, סובלות מהרס מוסד הנישואים ומהריסת המשפחה כתא חברתי בסיסי. יש להיזהר מאוד מהציווי של "לא תרדה בו בפרך". לא לבקש מאנשים שיעשו לך טובות, בשעה שאתה יודע שהם עושים זאת לא מרצונם הטוב, כי אם מחוסר ברירה.

אי אפשר להכות אדם שמחייך אליך.

אסור שמאורעות קטנים יעיבו על המשך היום. יש לדעת לקבל את הדברים המרגיזים והמתסכלים בשלוה, מתוך בטחון בד' (כל דעביד רחמנא לטב עביד), והחשוב מכל: עם חיוך…

"לעשות חיים" – לאדם חי אין צורך לעשות חיים. הם כבר נמצאים בו. מטרתו היא לנצלם בצורה הנכונה.

האדם חייב למקד את כשרונו וכוחותיו בתחום העשייה. משום מה נראה לי ש״הישגיה" של התרבות המערבית המודרנית, הם ליצור תחליפים לעשייה ובמקומם להכניס הנאות בתור ערך.

הסבלנות הינה מידה חשובה. יש לזכור להפנותה לא רק כלפי חוץ, כי אם גם כלפי פנים.

אני שומע שוב ושוב את ההערה הלחשנית: תראו איך שהוא השתנה בישיבה. מסכן.

נשרף הבחור…

למה הדבר דומה? לבחור שמן, שמאס בגופו הרכרוכי והמגושם. הוא מתחיל לרוץ בערבים, להרים משקולות, עושה דיאטה, אוכל מאכלים מזינים. והנה לפתע, לאחר חצי שנה, הוא מגלה שגופו התחסן, שריריו תפחו, כריסו נעלמה, יציבתו השתפרה והוא מרגיש שהוא מאושר. והנה לפתע אומרים לו: תראה, אולי אתה בריא יותר ויפה יותר, אבל מה, השתנית… חבל…

טיפשים! זו הרי המטרה! להשתנות! לא להשאר במצב הקודם, אלא להמשיך הלאה, להתעלות. אין דבר בטבע שאינו משתנה. לא קיים דבר חי שאינו מתפתח. אדם שאינו מתפתח, למעשה הוא מת. (זה אולי פירוש מאמר הגמרא – "רשעים אף בחייהם נקראים מתים" – שהרי אין הם מפתחים את הכשרונות הרוחניים שבהם).

בנוגע לדברים שבקדושה, יש להיזהר מלהתייחס אליהם מתוך אותם הגדרות שאנו רגילים אליהם מגן הילדים.

החלטתי באופן נחרץ, לא למחוק ולא לשנות אף מילה ממה שכתבתי עד עתה. לא משנה עד כמה טפשים נראים או ייראו לי הדברים בעתיד. אם יהיו לי הערות – אוסיף אותם בצד. בדרך זו, אוכל לעקוב אחר התפתחותי במהלך הזמן.

***

לעיתים, ע"י הוכחת הרע, מחטיאים את התועלת שבתוכחה ואת הרע… לכן-זהירות!

בס"ד יום שלישי כ"ג אדר התשמ"ז

היום הדרכתי בבית זיבנברג בפעם הראשונה. הדבר שהפריע לי ביותר היה יחסם של המורות לילדים. מזמן לא שמעתי התבטאויות כה חריפות ("אתה רוצה לחטוף סטירה"?) ומובעות בכעס כה רב. הילדים היו שקטים למדי (אפילו מאוד שקטים), אולם המורות הגיבו על כל חריגה מההוראות בשאגות איומות, שאיימו להפיל את הטיח מהקירות (הטיח עתיק – מהתקופה הביזנטית…) אולי כשמאבדים את הקשר ללב התלמיד, אפשר לשמור עליו רק באמצעות צעקות.

חיוך אמיתי אחד, נותן המון, יותר מהרבה דברים מוחשיים.

התלבטתי הרבה אם לכתוב זאת, אולם בכל אופן. יש לי תחושה מוזרה, שלפתע מאיר לי "המזל" פנים. (אולם כידוע, אין "מזל", והכל הוא חלק מתוכנית מפורטת של הקב״ה). נראה כאילו המהפך חל ביום שישי האחרון, כשבהתקף נדיבות בלתי מוסבר, נתתי את חצי השקל האחרון שנשאר מכל הוני, לעני ברחוב מאה שערים. באותו יום קיבלתי את העבודה בבית זיבנברג, ומאז – הכל פורח. אין בי לא את היכולת ולא את הרצון לנסות להבין את מעשי הקב״ה, אולם בכל זאת אי אפשר להתעלם מכך, שיש בי נטיה רצינית לקמצנות. בלי נדר, אתחיל לעקור מידה מגונה זו. התחלתי להפריש מעשר כספים, ואני מקוה להמשיך בכך.

בס"ד יום ראשון יט אייר התשמ"ז

זה זמן רב שלא כתבתי. בחופש, המשיכו המחשבות וההרהורים לזרום כרגיל, אולם לא מצאתי את הזמן להעלותם על הכתב. בנוסף לפרט השולי שהשארתי מחברת זו בישיבה…

(ביום העצמאות, לאחר שנסתיימה הסעודה החגיגית בישיבה, הלכתי לעטרת כהנים". )

את מי מבין השנים נגדיר כ"ציוני":

בחור המסתובב בחוצות עירו, מתערבב בין ההמונים, בידו פטיש פלסטיק/פחית בירה/מיכל קצף, או בחור בחולצה לבנה וכיפה לבנה, הרוקד בכותל במלוא ההתלהבות עד 1:30 בלילה?

איזהו חכם, הלומד מכל אדמה. יצאתי לטייל בשטח שע"י הר־ברכה. במהלך הטיול התברר לי שבשטח יש נחשים.

הלכתי תוך כדי צפיה דקדקנית בכל מקום בו הנחתי את רגלי. בשלב מסוים ראיתי לפתע משהו חום בהיר מתפתל בין הסלעים שביניהם עמדתי לעבור, וזינקתי לאחור בבהלה. לאחר הטיול הרהרתי שלמעשה הסיכוי שנחש יכישני, היה מועט ביותר. לא היה מחויב שבכלל אפגוש בנחש. גם אם הייתי פוגש נחש, לא בטוח שהיה זה נחש ארסי, חוץ מזה, נחש ברוב המקרים מעדיף לברוח מאדם. בנוסף לכל זאת, הייתי לבוש בנעלים ומכנסיים ארוכות, כך שהנחש היה נתקל בבעיה, אם היה רוצה להכישני. למרות כל הטיעונים הנ"ל, כל אדם נורמלי היה נזהר כמוני בטיול כגון זה, והיה מגיב בדיוק באותה צורה למראה נחש, למרות שהחשש להכשה מסוכנת הינו ספיק־ספיק־ספיק־ספיקא.

מדוע אין אנו חוששים באותה מידה מפני עבירות? אין אנו נזהרים בצעדינו בדרכי החיים, למרות שהמכשולים והסכנות מרובים בהם. וגם כשאנו נתקלים ונכשלים בעבירה – לא תמיד אנו מזנקים לאחור בבהלה…

לפעמים בשביל לראות, יש לעצום עיניים.

שהיתי כשבוע במחיצתם של בעלי תשובה ממכון מאיר. נוכחתי לדעת עד כמה תפילותי שדופות וברכותי חפוזות. הסכנה האורבת לכל אידיאל הינה השיגרה.

תפילה אמיתית, מתוך הלב, הינה לפעמים הדבר הפשוט והטבעי ביותר, ולעיתים הדבר הקשה ביותר.

בהר-ברכה הכרתי את הרב גלזר. למדתי עד כמה גדולה השפעתו של אדם אחד בעל חזון ובעל יוזמה.

בהר ברכה הכרתי גם את (…) ממנו למדתי עד כמה אנו מתרגלים לחיות ולתפקד ללא יוזמה, מרץ ומחשבה.

ישנה עבדות נוראה של שקיעה בהרגלים רעים.

אינני מבין, כיצד אדם המגדיר עצמו דתי, יכול שלא לעצור לטרמפיסט, כשיש מקום במכוניתו?  אי עצירה לטרמפיסט מוכיחה על פגם יסודי בהשקפה הדתית, ו/או בחינוכו של אותו "דתי".

שכן אדם המחונך מגיל צעיר על רעיונות של עזרה לזולת, גמילות חסדים, "ואהבת לרעך כמוך", "עזוב תעזוב עימו' וכיוצא בזה, שהחיוב לקיימם הינו שווה לקיום כל מצוה אחרת (אם לא למעלה מזה), כיצד מעט מכל אותם חיובים, לא גורם לו ללחוץ על הבלמים, להתעכב 10 שניות, ולגמול חסד עם אדם אחר.

כל דקה ודקה בחיים צריכה להיות מוקדשת לקבלה או לנתינה. לא לבזבז זמן.

שורש הבעיה של מיעוט העליה לארץ טמון בכך שבחור/ה אמריקאי/ת ממוצע/ת אינו רואה את ארץ ישראל בתור בית. כדברי האימרה:

"Israel is beautiful, but America is home"…

בשבת העברתי פעולה בסניף, וקיבלתי עליה מחמאה נלהבת. למדתי עד כמה גדולה רישומה של מחמאה, ועד כמה היא מחזקת ומעודדת.

מאידך גיסא, יש לזכור את השפעתה העצומה של המחמאה, ולכן להיזהר ולברוח ככל האפשר מחנופה.

האדם המושחת ביותר. יכול לכבוש אותך ע"י הארת פנים. מכאן יש ללמוד את ערכה הגדול של הארת פנים, ואת הצורך להיזהר מאנשים, גם כאשר הם מאירים פנים.

בסייד יום חמישי כ"ט אייר התשמ"ז

לעיתים הופכת הכתיבה מפעולה משמחת ומשחררת, לעול כבד ומרגיז. אולם גם אז יש צורך להעלות דברים על הכתב ולשמרם. אתמול בלילה היתה "התנגשות" בין חברי חדרי לבין האמריקאים חברי החדר הסמוך. הדבר התחיל בהתזת קצף (מתאדה) של בחור אמריקאי, ואף הגיע להחלפת מהלומות. בסופו של דבר ביקש הבחור האמריקאי סליחה. הרגשתי לפתע כיצד כל הכעס של שילה ושלי מתפוגג לפתע, שכן הרגשנו שהוא אכן מתחרט על מעשהו.

למדתי עד כמה גדול כחה של בקשת הסליחה.

"לשון רכה תשבר גרם ומענה רך ישיב חמה" (משלי) גם חיוך…

בשביעי של פסח יצאו ציציותי מעבדות לחרות…

הוצאת הציציות מבחינה מעשית טכנית לוקחת 5 שניות, אולם כדי להגיע למצב זה לקח לי 19 שנה. שאלתי את עצמי, ונשאלתי ע"י אחרים, מדוע הוצאתי ציציות. תשובות רבות לשאלה. לרוב אני מתאים את התשובה לשואל (תשובה כגון "כך פסק החפץ חיים במשנ"ב" – – לא מתאימה לכל אחד). אולם ברור שהתשובה האמיתית מורכבת מכל התשובות כולם. התשובה הפשוטה ביותר היא: מדוע לא? (כדרכו של יהודי לענות בשאלה). אולם אין זו רק הלצה. במשך הזמן האחרון, הרגשתי שאני למעשה מחביא את הציציות, מתבייש בהם. למעשה, הייתי צריך לפתוח בתשובה, שכך פסק המגן אברהם, החפץ חיים ועוד רבים אחרים. אומנם הספרדים נוהגים לפי שיטת האר"י שאומר, שטלית קטן לא צריכה להראות. וראיתי שר' עובדיה יוסף אומר שהמוציא ציצית, יש בכך יוהרא. אולם אינני ספרדי, ואפילו אם הייתי ספרדי, הרי אני נאמן לדבריו של הרצי"ק זצ"ל שפסק, שלכולי עלמא, גם לפי שיטת האר"י, צריכות להיות הציציות בחוץ – כך שמהצד ההלכתי הענין ברור. אולם, היות ויש רבים וטובים שלא מוציאים ציציות, ומוצאים לכך סימוכין בהלכה, למעשה אף אני הייתי יכול לעשות כן. אולם כאן כבר מגיעות התשובות השונות, שלא מוחתמות ומוטבעות בחותמת ההלכה, כי אם בנטיית הנפש והרגש. זמן קצר לאחר המעשה, שאל אותי חבר אם זוהי "הפגנה". עניתי לו בחיוב. אכן, זוהי הפגנה. אני מפגין שאני בחור דתי שלא מתבייש בכך שהוא מקיים מצוות, ולא חושש שהציבור ידע על כך.

לאחר שהוצאתי ציציות, הבנתי לפתע מה שאנו אומרים פעמיים ביום "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'… ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". הציציות בחוץ מחייבות התנהגות שונה. שכן לצערנו הכיפה הסרוגה הפכה כיום לדגל שמייצג אנשים מכל שכבות הציבור הדתי. מבחור ישיבה עד בחור שהולך לביהכנ"ס בשבת בגלל אביו. כך שהציבור רגיל לראות בחובשי הכיפה הסרוגה, מין "דתיים מודרנים" לא "פנאטים". אנשים מיושבים. אוי לו לאותו ישוב דעת, ואוי לה לאותה מודרניות. פעמים רבות זוהי פשוט חלישות אופי, חלישות דעת, חלישות יראת שמים, חלישות אמונה ועוד ועוד. ברגע שלכיפה מתוספות הציציות – התמונה משתנה. הציבור הדתי והחילוני מבין שמדובר ברמה דתית שונה – ולכן ההתנהגות ברחוב צריכה להיות שונה. אולם אין הדבר מסתכם רק בהתנהגות ברחוב – זה רק פן אחד. גם בחדרי חדרים, בבדידות מוחלטת, מזכירות הציציות המשתלשלות מהמותניים את קיומן, ומתוך כך את קיומו של הקב"ה, של המצוות ואת חובתינו בעולמנו. כשהדברים מועלים על הכתב, הם נראים פשוטים. אולם לא די בהוצאת ציציות כדי להפוך ל"צדיק". הציציות הם רק אמצעי עזר להגיע לכל המדרגות העליונות, אולם העבודה המפרכת של העליה במדרגות – נשארת בעינה. בתחילה לפני שהוצאתי ציציות, חששתי שמעשה כגון זה יגביל אותי, ולא יאפשר לי לעשות דברים שעשיתי בעבר. אולם ממה נפשך? אם אותם דברים הם חיוביים – אין שום סיבה שבעולם, שתמנע ממני לעשותם בגלל שציציותי מגולות, ואם אותם דברים הם שליליים – אין שום סיבה שבעולם שאמשיך לעשותם בעתיד. (בין אם ציציותי בפנים, ובין אם הן בחוץ).

אני אף חייב תודה לידידי ורעי – הלל, שבעצם הכרותי עימו, פרחו ונמוגו מספר תרוצים שמאחוריהם התחבאתי כל השנים בהם לא הוצאתי ציצית.

מהדברים שנכתבו לעיל, נראה לכאורה שהיתה זו החלטה פתאומית ושרירותית. אולם למעשה היה זה תהליך ארוך. שכן לפני שנה או שנתיים לא הייתי יכול להוציא ציציות, והייתי אומר אפילו שהיה אסור לי להוציא ציציות, שכן אז לא הייתי יכול לעמוד בדברים שלבוש כגון זה דורש.

'כי נר מצוה ותורה אור" – מי שיש בו את אור האמונה, לא ילך לאיבוד בחושך.

בסייד יום שלישי ה' סיון ערב חג שבועות התשמ"ז

אתמול היתה שיחתו השבועית של הרב נבנצאל שליט"א, שעסקה בערך לימוד תורה. אני חש שכל שיחה שלו בנושא, מרחיקה אותי יותר ויותר מתוכניותי בעתיד. לגבי לימוד פסיכולוגיה באוניברסיטה…

מתחילה להתגבש במוחי תוכנית משוגעת (כרגיל): ללמוד מסוף השרות הצבאי השני עד תום תקופת הלימודים בישיבה בצורה מרוכזת, תוך כדי בניית מסגרת חיים שונה לגמרי. טבילה במקוה מדי יום, השגחה קפדנית על לוח זמנים בנוגע לתפילות, אכילה שינה וכדומה. ניצול כל רגע פנוי ללימוד, דבר שיאפשר התפרשות על מרחב גדול של חומר הן בכמות והן בגיוון. אני משער שמסגרת חיים כגון זו, תגרום לניתוק מסוים מהמסגרת החברתית בה אני נתון עכשיו, אולם למרות הקשיים המרובים – יתכנו בכך יתרונות מרובים.

למה הדבר דומה? כשרוצים להרתיח כמות גדולה של מים בזמן קצר, שמים את הסיר על האש הגדולה ביותר שמים עליו מכסה, ומבודדים אותו כמה שיותר, כדי שלא יאבד מחומו… והרי בתקופת הישיבה על האדם להכין מים רתוחים בכמות גדולה מאוד – להמשך כל חייו…

הגאונות הינה שיא הבדידות. פסגת הבדידות – נאונות.

בס"ד י"ג סיון התשמ"ז

היום עברתי על המחברת מתחילתה. נוכחתי לדעת, שהרעיון של העלאת דברים בכתב, הינו אמצעי מופלא לשמירה על הברקי מחשבה וניצוצי רעיונות. מעניין אף לראות את השינוי בעריכת הכתוב. אי״ה, כשאדע גרפולוגיה, אנסה לנתח שורות אלו…

יש להסתכל לאנשים בעיניים בשעה שמדברים איתם.

*

יש לשמוע דברי כל אחד ויהיה מרגיז ככל שיהיה, ואין לקבל במלואם דברי אף אחד ויהיה נחמד ומרשים ככל שיהיה.

*

נאומים חוצבי להבות, אימרות מפוצצות, הרמת קול הם דרכי העבודה של: פוליטיקאים, מסיונרים, "מחזירי – בתשובה", אנשים המשוכנעים שהם לבדם הצודקים ו-משוגעים…

*

מה שנאמר ע"י טיפש אינו בהכרח מוטעה, ומה שאמר החכם לא בהכרח נכון. יש לבדוק דברים לגופם.

*

יש להתייחס במידה מסוימת לביקורת הטיפשית ביותר.

*

יש לזכור שלפעמים הדבר הגורם לך את ההנאה הגדולה ביותר, גורם לחברך את העינוי והצער הגדול ביותר.

*

כשאדם שקוע בתוך הרגל העבירה, הוא אינו יכול להרגיש שזו עבירה. זו הכונה ב"סור מרע ועשה טוב".

*

פגישה עם אדם קרוב גורמת לעיתים אושר רב. יש לזכור זאת במיוחד לנבי אלה שאינם זוכים למבקרים רבים.

*

הלואי ויכול הייתי לברך "רפאנו" כמו רופא, ו"ברך עלינו" כמו חקלאי.

*

ישנה נכות נפשית שרבים לוקים בה – עיורון ליופי. זהו מום לא פחות מזעזע מעיור ממש.

*

יש להודות על עצה ואפילו טפשית, שהרי כונתו היא לטובה.

*

שאיפות האדם בעולם צריכות להיות שתיים: לתת ככל האפשר לאחרים, ולקבל ככל האפשר – ידע והבנה.

*

הצחוק האמיתי בא מתוכו של האדם.

(מחברת ב)

בס"ד יום רביעי סיון התשמ"ז

היום סיימתי את מחברת ה"הגיגים" הראשונה שלי, ואני פותח דף חדש בשניה. כשעברתי על הכתוב במחברת הראשונה, שמחתי מאוד על כך שהעליתי דברים על הכתב. שכן "התחדשו" לי דברים רבים שהספקתי לשוכחם מזמן שכתבתים.       מרגיזה אותי העובדה, שאני שולט בלשון העברית ברמה כזו, שלא תמיד מאפשרת לי להביע מה שאני רוצה. פעמים רבות אני מוצא את ניסוחי עילגים למדי, ולפעמים אני אף מסתפק, אם משפטים שלמים שכתבתי, נכונים מבחינה דקדוקית. למשל, בקטע האחרון שכתבתי, נאלצתי "לשפץ" 2 שורות. הקטע עצמו אורכו ארבע שורות!… בושה וחרפה.

אולם, הרי לא מכשולים טכניים זעירים כגון אלו, הם שימנעו ממני מלהביע את מחשבותי בחופשיות. הרצון לשלמות בכל, נובע לעיתים מגאוה ומעצלות. יש להיזהר. אני מרגיש דחף עצום ללמוד פסיכולוגיה. הנושא עצמו מרתק אותי. ההשלכות המעשיות שלו מושכות אותי. כמה עזרה יכול להגיש אדם בעל נפש רגישה, שהתחנך על רעיון של גמילות חסדים, בשעה שיש לו כלים להבין את נפשם של הסובבים אותו. נוסף על כך, השלוב של פסיכולוגיה ותורה מפחיד בעוצמתו. שהרי התורה היא "סדר העולם" (מהר"ל) ולפיכך גם "סדר האדם״. הקב״ה, המהנדס הראשי של האדם, נתן לנו הוראות שימוש מפורטות. וכשמחברים הוראות אלו עם הבנה בסיסית של נפש האדם – אפשר לפעול רבות. מה חבל שקיים ברוב המקרים נתק, ואפילו תהום, בין חכמי הפסיכולוגיה לחכמי התורה.

אדם צריך להיות בתוך החברה ומעליה.

לעיתים אני חש מבודד, למרות שמסביבי חברים רבים.לפעמים בסעודת שבת, אני מוצא את עצמי בתור היחיד ששר. במקרה הטוב, שאר החבר'ה שותקים. אולם בד"כ, אלו שלא אוהבים לשיר, אוהבים מאוד לדבר דברי הבל וריק (מענין מדוע שני הדברים קשורים זה בזה). ישנם מספר אפשרויות להתמודד עם המצב. אפשרויות אלו הם גם התשובות לרוב המצבים בחיים, כשיש עימות עם רובד אחר של אנשים.

א. להמשיך בשלך ולהתעלם מהשאר.

ב. לבקש מהסובבים שיצטרפו.

ג. להוכיח את הסובבים על כך שהם מפריעים.

ד. לעבור מקום.

ה. (האפשרות הגרועה ביותר…) להצטרף אליהם…

אמירה שנאמרה בלהט, לא הופכת לנכונה יותר.

רבים משתמשים באימרה: "ברומא התנהג כרומאי". זוהי אימרה רומאית טהורה ! מנסחיה היו יושביה המושחתים והפרוצים של רומי, שחתרו לכך שכל העמים והתרבויות שכבשו אותם, או היו איתם במגע – יהפכו לרומאים. אימרה זו, היא קריאה לויתור על יחודו של כל אדם. לעניות דעתי, היא מסוכנת מאוד.

אימרה אחרת שמרגיזה אותי היא: "אם אינך יכול לנצחם – הצטרף אליהם".

‏(If you can't beat them join them) – גם זוהי אימרה תבוסתנית פחדנית.

 

"השיבה שופטינו כבראשונה, ויועצינו כבתחילה" הדבר שדור זה חסר ביותר, הוא יועץ אמת, שיהיה נאמן על כל עם ישראל.

אני רואה ברבי יהודה הלוי אישיות ענקית. מוטלת עלי החובה ללמוד את הכוזרי בהעמקה(!). הלימוד של הישיבה התיכונית נותן רק חומר רקע עליו. חשבתי, שהוא אדם אמיתי מאוד. לשאלתו של מלך כוזר, מדוע אינו עולה לארץ, היה יכול למצוא תירוצים רבים ושונים (מהם נשמעים עד ימינו). אולם הוא השיב: מצא מקום חרפתי מלך כוזר…

מידת האמת חשובה מאוד. ניתן אף לומר שהיא המפתח לכל המידות האחרות. שכן אדם אמיתי, יכיר בפחיתותו הרבה, ומתוך כך יבוא לידי ענוה. הוא יקפיד על קיום המצוות, שכן האמונה תשכון בו בצורה חזקה, ותהיה אש אהבה שתגרום לו לקיים את המצוות כולן – מאהבה. ניתן להוסיף כמעט כל מידה, ולהסביר כיצד היא מתקשרת לאמת. אולם די בכך.

אדם אמיתי (איש־אמת), יהיה קל להחזיר בתשובה. שכן ברגע שהוא יכיר באמיתות דבר מסוים – הוא יעשהו, ולא ימצא טיעונים והצטדקויות להתחמקות ממנו.

אדם המזלזל בקיום מצוות, ועם זה טוען שהוא מאמין בבורא עולם – הינו שקרן או טיפש.

הנגע המכרסם בחברה הישראלית כולה, ובצער ובאימה נוכחתי לדעת שהוא מתחיל להתפשט גם בציבור הדתי לאומי, הוא הרדידות. ה"חפיפניקיות". חוסר האמת. רבים יודעים את האמת, אולם מעטים מוכנים ללכת בעקבותיה. המילה "אידיאליסט" הפכה כבר למילת גנאי. ומיהו האידיאליסט, אם לא אדם שדבק באמת מסוימת והולך בעקבותיה?

אני מעדיף שמוצניק מחלל שבת, אוכל נבילות ובז לדת, על פני בחור מבני עקיבא. שאומנם מקיים חלק מהמצוות – אולם רק את אלה שאותן נוח לו לקיים. לגבי מצוות אחרות הוא מגיב בזלזול ובליצנות. אין עבורו שום משמעות לפסק הלכה של רב בנושאים מסוימים: (רחצה מעורבת, קשרים עם בנות, דיבור בתפילה, הלכות שבת מסוימות וכדומה). מדוע? מכיון שאדם בעל אופי אמיתי, למרות שדעותיו רחוקות מדעותי כרחוק מזרח ממערב, הינו אדם הדבק בעקרונותיו, ולפיכך ראוי להערכה, למרות שעקרונותיו מוטעים. אדם כזה, יוכל להגיע אל האמת המוחלטת שמציעה הדת, לאחר שתוצג בפניו בצורה המתאימה. הוא ינטוש את כל העבירות בשאט נפש, ויחזור למקורות היהדות.

החפיפניק הממוצע, ישאר לעולם בבינוניותו. לעולם לא יגיע למדרגות נעלות. אלא אם כן יטלטל אותו איזה אסון או מקרה טראומטי, שיגרום לו לצאת מאדישותו. זהו שאמר שלמה המלך בחוכמתו: "נכונו ללצים שפטים".

בס"ד יום חמישי יד סיון התשמ"ו

קראתי פרקים מיומנו של הראי"ה קוק זצ"ל. "כבשונה של נשמה״. אכן מתאים השם. נוכחתי עד כמה דל ועלוב כוח התבטאותי בכתב. לתדהמתי, מצאתי גם קטעים שתאמו בצורה מפחידה מבחינת תוכנם. (אין כלל בסיס להשואה בין כתיבתי העילגת, לפניני לשונו של הרב זצ"ל).

הקטע בפרק השני: "כמה מחשבות נחנקו בכל משך הזמן, שלא כתבתי שום דבר של רעיון. אומנם מונחות הם ודאי בתהום הנשמה, לא נאבדו מן המציאות…" הרי זו בדיוק אותה הרגשה שעוברת עלי פעמים כה רבות, וכמדומני אף העליתיה על הכתב. אני גם מוצא אסמכתא וחיזוק לנקודות ההתענינות שלי, בכך שאני מוצא דברים דומים אצל אבות-אבותי, הרבנים לבית סוכט'שוב. נקודות כמו אהבה בוערת לא"י, משיכה למהר"ל, חריפות מחשבה ועוד ועוד.

מה עוד, שרבניה האחרונים של השושלת, מתקשרים לרב זצ"ל… הרי זה פלאי־פלאים! אני מרגיש רגש חזק של המשכיות, דבר שמטיל עול על כתפי. אולם אין זה עול מכביד, כי אם עול משמח, הגורר אחריו רצון להתעלות. תכננתי מזמן לקנות את ספרי "שם משמואל", אולם עד עתה לא "אסתייעא מילתא". אי"ה, אעשה זאת בקרוב.

נזכרתי היום ברב הדרי בחג השבועות. ראיתי לנגד עיני כיצד מתממש הפסוק "ושמחת בחגך והיית אך שמח". בהיכנסו לחדר האוכל, כשציבור התלמידים ישב בציפיה לקידוש, נראה הרב כמו בחור בן 18. הילוכו גמיש וקפיצי, וכולו עליז וצוהל. השמחה השירה ממנו עשרות שנים. מדהים.

בס"ד יום רביעי כ' סיון התשמ"ז

נזכרתי לא מזמן בויכוח שהיה לי עם חבר, כשהייתי בכיתה ו' (!) כלומר כבן 12. אותו חבר שאל אותי. אם אני באמת מאמין, שאתונו של בלעם דיברה. השאלה הדהימה אותי, מכיון שהיה בה הגיון רב לפי אמות מידה רציונליות רגילות. נותרתי ללא מענה. כעבור כמה זמן, עלתה במוחי התשובה הפשוטה לכאורה, אולם למעשה, מקפת את כל שדה המחשבה. הרי אני מאמין שהקב"ה ברא את העולם, אם כך, מה הבעיה בשבילו לגרום לאתון לדבר? הרי זה קלי קלות…

היום הלכתי ברחוב, עלתה בי מחשבה מענינת. לבסוף החלטתי לא לרושמה, וסמכתי על כך שאזכרנה. והנה, פרחה המחשבה מזכרוני… אולם, למעשה היא לא פרחה לגמרי, היות ויתכן כי אי־פעם תבצבץ ותעלה מנבכי זכרוני.

המגדלים ילדיהם בפינוק יתר, דומים למגדל נחש בחיקו.

אנשים רבים כל כך גורמים נזק חמור לילדיהם, בגלל אי-ידיעה בסיסית בחינוך, או עוורון רגשי. אנשים שוכחים, שחיבוק הדוק מדי וחניקה, גורמים לאותם התוצאות…

לעיתים, מתסכלת אותי העובדה, שמפאת גילי הצעיר, אין אני יכול לייעץ לאנשים מבוגרים. אנשים רבים כל-כך הולכים לעיתים בחושך, אולם הם רואים פגיעה בכך שאדם צעיר מהם ימצא את האור, ולכן לעיתים הם מסרבים להנות מאורו. אחרים זקוקים לתעודה רשמית (רצוי אוניברסיטאית), שהנ"ל מוסמך לתת עצות.

פעמים ששומעים אותך, אולם אין מקשיבים לך. יש לחזור על הנאמר, עד שהשומע יהפוך למקשיב.

לקראת שבוע הספר, נוכחתי לדעת שאזלה הפרוטה מכיסי… יצר הרע הממונה על תאוות הממון החל לשאת את קולו, כשהפעם הוא לבוש באיצטלא של רב גדול, או של פרופסור, ונושא דרשה נלהבת בחשיבות של הלימוד, הרחבת האופקים וקניית ספרים…

אה־הא! תוך כדי עיון בספרו של אלעזר, נזכרתי ברעיון ששקע קודם לכן במעמקי הנפש, ולכאורה אבד ממני.

‏לעיתים, אנו רואים שהרכוש אותו משיג האדם בחייו, משעבד את בעליו. אדם שהגיע לאחר מאמצים מרובים למשרה בכירה, המאפשרת לו להחזיק מכונית מפוארת ויקרה, מרגיש מאושר. "הוא עשה זאת". הוא מילא את החלום שתמיד קינן בו. אולם למעשה, אצל רבים הופכת המכונית לעריץ אכזר, או לעול כבד. לא רק לאלה המבזבזים זמן וממון על מירוקה וקירצופה של מכוניתם. עצם העובדה שאדם רואה במכונית, חלק בלתי נפרד מחייו, גורעת מחרותו. שכן אם תעמוד בפניו הברירה, בין שמירה על רעיונותיו, או עקרונותיו המוסריים, לבין ויתור על מקור פרנסתו – ככל שהקשר אל פירות הכנסתו עמוק יותר – כך גדולה הסבירות שהאדם יוותר על הצד הרעיוני, כדי לשמור על מצבו הממוני.

 

כשמוטלות על אדם שתי משימות, והוא עושה אחת מהן בקיצור ובמהירות, כדי להספיק לעשות את השניה, משמע שהמלאכה השניה היא העיקרית והחשובה בעיניו. אם כך, מה צריך להיות יחסנו, אל אדם המקצר בתפילתו כדי לישון יותר, להגיע בזמן לעבודתו, לצאת מוקדם לטיול?

תוך כדי כתיבת שורות אלו, אני נזכר שלמעשה קראתי רעיון זה במקום כלשהו, על כך שרשעים יציאתם מן העולם הוא כהוצאת קוצים מגיזת צמר, ואילו צדיקים – כהוצאת נימא מהלב. שכן הרשעים דבוקים לנכסיהם הגשמיים בעולם, ולכן עזיבתו של עולמנו זה כ"כ קשה עליהם. בעוד שצדיקים מבינים שכל חייהם הם דבר זמני, שמטרתם הינה הכנה לקבלת שכר בעולם שכולו טוב.

בס"ד מוצש"ק שלח / יום ראשון כ"ג כ"ד סיון התשמ"ז

השעה 1:19 (בלילה). סיימתי את אריזת חפצי. לאחר חצות נסתימה מסיבת מלוה מלכה שהיתה למעשה מסיבת פרידה של חברי השיעור שנשארו בישיבה. להפתעתי הרבה גיליתי שאני עצוב לעזוב את הישיבה. אני יודע שהיא תחסר לי מאוד. אני מבין שהישיבה היא כמעין מים חיים שזמן כה רב שהיתי בו, יכולתי לשתות ממנו, להתנקות ולרחוץ בו, ולטבול במימיו. במשך 9 החודשים הבאים בהם אשרת בצבא, אאלץ להסתפק בכמויות קטנות של מים, רוב הזמן בטיפות טיפות, ואם יתמזל מזלי וכוח רצוני יעמוד לי אולי אף בכמויות גדולות יותר בשבת קודש. אולם גם אז – יהיו אלה מים שאובים… אני מודע לכך שבמשך עשרת החודשים ששהיתי בישיבה, חלו בי שינויים, ואני מודה לקב"ה על כל אחד ואחד מהם. אמנם לא הצלחתי לשמור על תנופת הלימודים האדירה של תחילת השנה, אולם הצלחתי לשמור על רמה לימודית סבירה. יש עוד הרבה מה לתקן מה ללמוד ומה להוסיף, אולם אני יודע שאני נושא בקרבי מטען שיספיק לי לזמן רב. בשהותי בישיבה לא הספקתי להקיף הרבה חומר, אולם נפתחו לי שערים לתחומים רבים. מדרש, תנ"ך, חסידות, גמרא, שירה, ריקוד, מידות ועוד ועוד. אני יודע שהשגתי את רוב רובם של המטרות שהצבתי לעצמי בתחילת השנה.

אני מרגיש שלם יותר, חזק יותר. אולם הדבר המיחד את העליה בהר ד', היא העובדה שככל שאדם מגיע למדרגה גבוהה יותר, הוא מגלה עד כמה ארוכה עוד הדרך שלפניו. ככל שעולים – הדרך מתארכת. אולם לא בצורה השלילית של האריכות. אין אריכות הדרך גורמת ליאוש ומורך לב, כי אם ליתר רצון להמשיך ולטפס הלאה.

ראיתי אנשים שבמשך השנה חל בהם שינוי עצום. לאחד מהם אף ניגשתי וביקשתי את סליחתו על כך שחשדתיהו ב"פרפריות". לקראת סוף השנה, נוכחתי שהוא אחד מהבחורים הרציניים והאמיתיים ביותר בשיעור.

בעולם כמעט ואין דברים מוחלטים. ברע יש תמיד מעט טוב, ובטוב יש מעט רע. השלמות מושגת ע"י ההבחנה בין שניהם. (דבר שהוא קשה מאוד לפעמים) לקחת את הטוב שבכל דבר רע, ולהיפטר מהרע שבכל טוב.

אני יודע שאחת(!) הבעיות הרציניות, איתם אצטרך להתמודד בשיבתי מן הצבא, הינה לימוד הגמרא. זהו אחד הנושאים, בו אפשר לומר שנכשלתי כישלון חרוץ. וזאת למרות שניתנו לי כל הכלים, כדי שאצליח. זמן לימוד, חברותות, הדרכה, והחשוב מכל – הרב יגר. בכל פעם שאני רואהו, אני חש נקיפות מצפון על כך שלא הצלחתי. וזאת למרות שמעולם לא אמר לי מילה רעה, או התייחס אלי בצורה שונה, בגלל שלא הצלחתי. אני חושב שהוא אדם ראוי להערצה. בכל פעם שאני רואה אותו לומד גמרא, אני ממש מתקנא. לצערי עדיין לא נתקיים בי "קנאת סופרים – תרבה חוכמה״.

אני הולך לצבא מתוך שמחה ומתוך פחד.

מתוך שמחה, שכן אני יודע שאני מקיים מצוה בגופי, בצורה המהודרת ביותר האפשרית. אני יודע שאני בגופי ובזיעתי עומד להגן על עם ישראל וארץ ישראל. כל מי שלמד מעט על ערכם של שני אלו, לא יכול שלא לשמוח. אני יודע שסוף כל סוף אני ממלא חוב קדוש (שעד עתה דחיתי את פרעונו מסיבות קדושות – אולם חוב נשאר חוב עד שפורעים אותו). והרי אני מעולם שנאתי להיות בעל חוב.

אני יודע שאני הולך לעבור מיבחן עליון, בו יבחנו כוחותי הפיזיים, הרוחניים והנפשיים בתנאים קשים, שמעולם לא עמדתי בהם קודם לכן. כל מה שלמדתי בתשע־עשרה שנות חיי, וביחוד בעשרת החודשים האחרונים – יבוא לידי מבחן מעשי.

אני מקוה שאצליח לעמוד בו בכבוד.

מתוך פחד, שכן אני חושש לאבד את העדינות והרוך שניסיתי להטביע בעצמי בעשרת החודשים האחרונים. אני מקוה שהם יצליחו לעמוד בשיגרת חיי המעשה של הצבא. תקותי היא, שיתקיים בי מדרש חז"ל לגבי דוד, עליו נאמר: "עדינו העצני שבשעה שהיה יוצא לקרב, היה מתחזק כעץ, ובשעה שהיה לומד תורה, היה מעדן עצמו כתולעת.

אם בעזר ד', אצליח לקיים בי קטגוריות כה שונות – אדע כי עברתי בכבוד את מבחן הצבא. ואי"ה, לעתיד לבוא ישא אחד מבני שם זה. (אני יודע כשאקרא שורות אלו בעתיד, אתרגז ואצחק על השורה הנ"ל. אולם אני מזהיר את עצמי לעתיד לבוא – לא למוחקה !)

הכחשה והמעטה של מעשה מסוים, אינם בהכרח מראות על ענוה. לעיתים מטרתם היא אך ורק העמדה על האמת, והפרכת גוזמאות. (אולם למעשה, גם בכך יש צד של ענוה – כשאדם מסיר מעצמו תשבחות, שהוא יודע שאינם מגיעות לו).

 

בס"ד יום חמישי כ"ח סיון התשמ"ז

שלשום ביקרתי את חני ב"בית הילד". כנראה יש לה חוש לקריאת מחשבות (או שזהו אינסטינקט טבעי שקיבלה בבית), והיא שאלה אותנו (הילל ואני) אם אנחנו רעבים. פרצנו בצחוק, שכן היינו מורעבים ביותר. והיא הבינה את הרמז, ולמרות שהיה מאוחר למדי, והיא היתה עסוקה באפיית עוגה – היא הכינה לנו טוסטים. עד כאן הכל סביר ומקובל. בסוף הערב, אמרנו שלום והוספתי "תודה רבה". התגובה היתה "על מה"? לא היה זה נסיון להצטנע, או להמעיט בערך המעשה, כי אם שאלה תמימה, שכן היא לא הבינה על מה מגיעה לה תודה. במשך כמה דקות היא ניסתה לסחוט מהילל וממני, מה היה המעשה שעשתה, שעליו מגיעה לה תודה. עמדתי נפעם במשך כמה דקות. עדיין לא פגשתי מישהו או מישהי, שהכנסת אורחים הינו מעשה כל כך טבעי לגביו, עד שכשמודים לו – הוא אינו מבין מדוע ולמה.

ככל שדבר גדול יותר, כן נדרש מרחק רב יותר כדי לראותו בשלמות, ולהגדירו נכונה.

היום לקחה אותי סבתא לרב… (אינני יודע את תוארו, אולם סבתא קוראת לו רב, לכן גם אני אנהג כך). לומר את האמת, חונכתי כל ימי לא להאמין בדברים כגון אלו, וגם בחברה הדתית בה אני שוהה, לא מיחדים מקום לקמיעות וללחשים. אולם הלכתי בכל אופן משום כבודה של סבתא, מתוך סקרנות, ואולי אף מתוך גישה צינית של: "אם לא יועיל, לא יזיק". סבתא רצתה שאקבל ממנו ברכה לפני לכתי לצבא.

לאכזבתי, היינו במחיצתו רק מספר שניות. הוא נתן לי את ידו, בירך אותי בהצלחה וכד'. הוא הוסיף ברכה מיוחדת (שעד עתה לא שמעתיה) "שתהיה רואה ואינו נראה". שאנשים טובים יראוך, ושאנשים לא טובים לא יראוך. (נראה אם הדבר יעזור במסדרים בצבא ובטירטורים). כמו כן נתן לי קמיע, ביקש שלא אפתחהו ושאגיד 3 פעמים ביום 3 פסוקים ראשונים של ספר תהילים. נתן לי גם שתי שיני שום. בהתחלה חשתי באכזבה, שכן ציפיתי ליחס יותר אישי. אולם לאחר מכן חשבתי שבודאי באים אליו אנשים עם בעיות וצרות, והוא מהוה נאד לדמעותיהם, וכתף להשען עליה. ולכן, היות והיה תור ארוך מאחרינו, וב"ה, אין לי שום בעיה מיוחדת – הסתפק בברכה בלבד. *

דרך יש לשפוט לא לפי אלה שסטו ממנה, לא לפי אלה שהולכים בשוליה, ואף לא לפי אלה שבאמצע הדרך – כי אם רק לפי אלה שהגיעו לסוף הדרך.

*מכאן ואילך נתגלו דפים לבנים…

אגרות

הלכת ולא נשאר דבר

רק חיוך מעורפל ומבט

לא תשוב עוד.

ואני על זכרונות אתרפק

מחשבות נערגות במוחי עוברות:

היכן אתה חבר?

סוגיות שחקרנו נשארו סתומות

ואני…

רק הדמעות בזויות עיני

מוכיחות:

הוא לא יחזור.

לעולם?…

בס"ד יום ראשון (בערב) ז' אדר (א) התשמ"ו

קיבלתי רק היום את מכתבך כנראה הוא שכב במשרדי הישיבה כמה ימים. חוץ מזה, ממתי שולחים מכתבים לבנים – לישיבות?! את יודעת כמה עיניים וידיים סקרניות מכתב כזה עובר עד שהוא מגיע לנמען? גם אני לא יודע, אבל עדיף לא לקחת סיכונים… אני מצטער שיוצא לי לכתוב לך מכתב דוקא על רקע עזיבתי את הגרעין, צריך להסביר כל מיני דברים מסובכים וכואבים. אבל אין ברירה, באמת זכותכם לדעת מה בדיוק קרה. כדי שהעניין יהיה ברור, נתחיל מהתחלה – מה הביא אותי לגרעין. כשבשביעית התחלנו להתגבש קבוצה של ח'ברה להקמת גרעין נח"ל עם שנה ישיבה, הרעיון קסם לי מאוד. אפילו שעוד לא ידעתי שיהיו כאלה חבר'ה טובים, שיהיה לי כיף איתם והמושב ימשוך אותי כ״כ. הייתי די נחוש בדעתי שאני הולך דוקא לגרעין מסוג זה בגלל שרק בכזאת מסגרת אפשר לתת ולקבל בצורה המקסימלית. הדרך המושלמת (לכאורה) להגשמת תורה – ועבודה; עזרה למשק, שירות צבאי ו־לימוד בישיבה. גם אז חשבתי שכל בחור דתי חייב ללמוד זמן מינימלי בישיבה כדי שהשקפת עולמו הדתית תהיה מבוססת ולא מורכבת מרצף של סיסמאות שקלט במשך השנים. כמו־כן יש ללמוד ברצינות מספר גדול ככל האפשר של הלכות במגוון נושאים רחב ככל האפשר כדי "להתכונן לחיים" כל זה יחד עם חברה גזעיים, אווירה טובה וכו'. אני חייב לציין שכל ציפיותי התמלאו במלואן. שכחתי לציין כי אחד הדברים שהנחו אותי היתה הידיעה שאני לא מתאים ללמוד בישיבה בצורה רצינית (חוץ מאותו פרק זמן מינימלי שאותו לפי דעתי חובה ללמוד בכל מקרה) ולכן אין טעם ללכת (או לחשוב אפילו) על "הסדר" כי אני אבזבז שם את הזמן. אם את שמה לב, כל הטענות שהיו לי כלפי ההסדר לא נבעו משלילת ההסדר. אף פעם לא שמעת אותי אומר: מי צריך ללמוד בישיבה? בשביל מה זה טוב? למה צריך כ"כ הרבה זמן? למה "משתמטים" מהצבא? הרי צריכים לתרום למדינה – אז למה לא הולכים לשירות צבאי מלא? (וכל שאר סיסמאות כגון אלו ששומעים בעיקר מחילונים, אך לצערי גם מחברה דתיים). לא אתחיל להסביר לך כאן את הערך של לימוד תורה, את מה שזה נותן למדינה (!), ומה שזה נותן ללמוד. הסוגיה הזאת ארוכה מאוד ויש מספיק ספרי מחשבה העוסקים בכך. נאמר רק שהשקפתה של היהדות (וגם שלי, במקרה…) הוא "ותלמוד תורה כנגד כולם" כך שכל אדם צריך לשאוף ללמוד ככל היותר. (כל זאת כמובן אם הוא מתאים ללימוד, אני לא מדבר על חימום כסאות).

אני יודע שיש חולקים על פרושה של הלכה זו למעשה אבל אם תלכי כיום לכל רב שהוא (ואני מתכוון לרב "לבן", "משלנו") הוא יגיד תמיד אותם דברים: מי שמתאים ללימוד – צריך ללמוד (עשיתי סקר שווקים" די נרחב אצל כמה רבנים בנושא). יש גם לזכור שהנח"ל אינו אידיאל (!). הנח"ל עצמו אינו מטרה, הוא דרך להגיע להתישבות,

כך שמי שמגיע להתישבות בדרך אחרת – אין בכך שום פסול (מה גם שאפשר "להרויח" כמה שנות לימוד בישיבה….

מה שקרה איתי, הוא שהגעתי למסקנה שאני דוקא כן מתאים ללימוד בישיבה ויש לי אפשרות להצליח. לא עוד אלא שהדבר אפילו מושך אותי מאוד. כך שפתאום כל מערכת הטענות המבוססת שלי שתמיד עמדה בכל ויכוח, שידעה לסתום את הפה לחבריה שסתם זילזלו בנח"ל. ושידעה לשכנע חבר'ה להגיע לגרעין – לא עמדה בויכוח עם עצמי. ידעתי שאני הולך בדרך לא מתאימה לי שהרי יש דרך שמתאימה לי יותר, ושבה יש חיוב ללכת. אדם יכול לשקר להרבה אנשים, זה דבר שלילי ופסול. אולם ישנו גרוע מזה: כשאדם משקר לעצמו. אני לא חושב שאת יודעת, אבל להחלטה שלי לעזוב את הגרעין קדמו הרבה מאוד ויכוחים פנימיים, הרבה שעות של שקיעה במחשבות והמון שעות בלילה של חוסר שינה…. רק חלק קטן מאוד מהגרעין ידע עד כמה הייתי מתוסבך ומלא לבטים בקשר לנושא, במשך החודשיים האחרונים כשהגעתי לבסוף למסקנה שעלי ללכת להסדר, השתדלתי לבצע את הניתוק כמה שיותר מהר לא שזה היה לי קל, אבל זה פשוט לא פייר אם מישהו שיודע שהוא לא ממשיך בגרעין מגיע לפגישות ולשבתות נוצרות ציפיות שוא. אפילו אם אבוא לשבת – גרעין עם שלט: "אני לא ממשיך בגרעין", עצם הגעתי מהוה למעשה הצבעה בעד הגרעין כך שברגע שבאתי לידי החלטה סופית, הפסקתי להגיע לפגישות והודעתי שאני עוזב. אני יודע שאם הגרעין יתפרק תרבוץ עלי חלק מהאחריות, אולם כשאדם בוחר דרך חיים הוא לא יכול תמיד לוותר עליה כדי שאחרים ימשיכו בשלהם… יש לי מחויבות גם כלפי עצמי. אני יודע שלבנות אין את כל הבעיות האלו (מבחינה הלכתית) מכיון שבת בשרות לאומי, ובת בנח"ל עושות כמעט אותו דבר, להבדיל מבן שאצלו ההתלבטות היא בין נח"ל לישיבה וכאן ההבדלים גדולים מאוד.

את רואה, הזהרתי אותך שזה יהיה מסובך. תאמיני לי שהייתי מעדיף לכתוב על הלימודים (דוקא הולך לי לא רע…) על ההדרכה.

את יודעת שאני עוד מדריך?! – נכון שאני משוגע ככה כולם מגיבים כשהם שומעים את זה. מצטער שגרמתי לך לאבד את מצב הרוח (לא התכונתי באמת) אם מישהו/מישהי מתעניין לדעת למה עזבתי – לא איכפת לי אם תראי לו את המכתב.

לסיום, המון המון הצלחה. בלימודים, בגרעין – ובכל דבר!

להתראות

אלי

"אני נמצא בירושלים עיה"ק (בישיבת הכותל) במשך כ־10 ימים. אפשר להגיד שאני מאושר. הצורה הטובה ביותר להסביר את הדבר היא להמשיל את הדבר לילד שכמו כל ילד נורמלי אוהב ממתקים, ששמים אותו במחלקת הממתקים של סופרמרקט ענק ואומרים לו: תאכל כמה שאתה רוצה…"

פרידה (עם עזיבת ההדרכה)

… והגנן עוזב את הגינה.

הפרידה קשה עליו.

 הן כבר התרגל לטפל בגינתו,

לטפח את העצים,

לשמור ולהגן על הפרחים.

עם חלוף הזמן, שם ליבו לכך

שהניצנים – אף הם משתנים לנגד עיניו

גדלים ושולחים ענפים לגובה ולרוחב.

ניתן כבר לראות בהם

 את דמות הצמחים הבוגרים

שיהיו בחלוף השנים.

 פעמים רבות חזה בהתפתחותם,

ממש לנגד עיניו,

אולם גם היו פעמים

בהם נדקר ע"י קוציהם המשוננים.

הוא מקוה שהגן ימשיך לגדול ולפרוח.

 שהרי – הוא היה רק המסייע

 ולגן יש קיום משלו.

הוא מקוה שהגן ידע להתמודד

 עם הבעיות והסערות שעומדות לבוא עליו;

הוא מקווה שהגן ידע להפיק תועלת

מהגננים הרבים שעוד יהיו לו.

הוא נזכר בימים הראשונים

 בהם התחיל לטפל בגינה.

 הצמחים – היו בה נבטים זעירים.

הוא טיפל בנבטים, שמר עליהם

צפה בהתפתחותם,

כיצד הם הופכים מנבטים זעירים

לניצנים רכים.

הוא יודע שמלאכתו לא נגמרה

 שיש צמחים שעדין לא פרחו,

שישנם כאלה שבמקום פרחים –

הצמיחו קוצים.

שחלק מן העצים זקוקים לתמיכה,

כדי לצמוח ישר.

שחלק מהפרחים לא מרגישים בנוח בגינה

אולם – עליו לעזוב!

אולם יותר מכל הוא מקוה

שלעצים ולפרחים תהיה את התבונה

להתלכד ולעזור זה לזה!

שהורד לא תנסה לדחוק החוצה את השושנה,

ושענפי האלון לא יתנגשו ויסתבכו

בענפי הארז …

שכן, הגנן יודע את הכוח הטמון בגן

ושדי בכך, שהצמחים ידעו לנצל

את כוחם המשותף.

 ואז לפתע הם יראו שהם יפים וטובים יותר

 מכל גן אחר …

האפעה (שיר שכתב אלי הי"ד)

 

נחשים הם יצורים

מגעילים וגם שנואים.

נחש אחד מהכלל יוצא

זה הנחש של האפעה.

אפעה נחש מוזר מאוד

תמיד צועד הוא עם אפוד,

נעלים אדומות יש לרגליו

וכנפיים בגבו.

אנו ממשיכים לצעוד

עם גליל ועם אפוד,

ונמשיך גם אם קשה אנו, אנו האפעה.

בס"ד יום שני (ט' תמוז התשמ"ו)

לאלעזר שלום רב! יש לי כמה דקות הפסקה, ואני מנצל את הזמן לכתוב לך. אני חייל כבר שבוע וחצי (!) ובינתיים, ב״ה – הכל בסדר. אגב, אני צנחן.

החלטתי שאם אני הולך לחי"ר – לעשות את המקסימום, והיות והשנה ישנה אפשרות בהסדר גם לצנחנים – החלטתי ללכת. גם משכה אותי העובדה שאנו משרתים בפלוגה עם חבר'ה שאינם שומרי תורה ומצוות (מגיוס מאי). הצלחתי לעבור את הגיבוש, בעזרת השם, כשלשם כך היה עלי להשקיע את כל כוחותי הגופניים והנפשיים. היחס אלינו סביר מאוד. אין טרטורים ועונשים. השבוע הראשון של הטירונות הוא שבוע בלי ענישה. יחס הסגל הינו קריר ויעיל. אין צעקות, השפלות ואפילו לא קללות. העסק עובד כמו מכונה משומנת. אחד הדברים שהכי מצחיקים אותי הוא מה שמכונה "הדיסטאנס". היחס לבעלי דרגות גבוהות הוא כמעט אלילי… הצדעות, הקשב, אסור להסתכל או להתקרב לשולחן הקצינים – ועוד כל מיני שטויות כגון אלו. אולם כפי שציינתי, הדבר רק גורם לי מעט טירדה והרבה גיחוך. אני מנסה ללמוד ברגעים המועטים בהם הדבר אפשרי. אנו נוהגים לומר דבר תורה לאחר כל ארוחה, כל תפילה, ומשנה יומית לפני השינה, כך שאין אנו מנותקים לגמרי מחיי תורה. עוד שלוש דקות ושתי שניות יש לי מפקד ואני חייב לסיים.

להת' אלי

מחכה לתשובתך (תרשום בכתובת פלוגה א', מחלקה א', מחזור מאי 87)

"למעשה נמשך המאבק הרגיל: לא לאבד את כל אותם הדברים אותם הצבא נוטה לחסל. נימוס, מחשבה צלולה, טהרת הלשון, טהרת המחשבה. וכפי שנאמר: "דרך ארץ קדמה לתורה" וכך לשמור הן על ה״דרך ארץ״ והן על התורה.״

*בעת שירותו הצבאי התכתב אלי עם הסופר אלעזר בניועץ, לפי עצתו, – כדי "לשמור על שפיות".

הקטעים המבודדים נלקחו ממכתבים שכתב ל-א. ההדגשות נעשו ע"י העורכים.

בס"ד מוצש"ק בלק י"ד תמוז התשמ"ז

לאלעזר שלום! אני נמצא כעת בביתי, זו השבת השניה ברציפות מאז התחלת הטירונות. היום שאלוני כמה אנשים איך זה שאני מגיע כ"כ הרבה הביתה. עניתי, שבצבא משחררים לשבתות את אלה שבכל השבוע לא עושים שום דבר, ואת אלה שכל השבוע רצים…

למזלי, אני משתייך למחנה השני.

הגלויה הראשונה ששלחתי לך, היתה חפוזה במקצת. כל מה שמתרחש בצבא הוא חפוז ומהיר. האימרה (צעקה) הרגילה של המפקדים היא: תיכנסו ללחץ! אני משתדל בכל כוחותי ש"הלחץ" יהיה רק חיצוני בדברים כמו פירוק נשק והרכבתו, שיחרור מעצורים, סידור חפצים, עבודה במטבח, ריצות וכדומה. חשוב לי מאוד לשמור על השלוה הפנימית, על אורח מחשבה צלול ובהיר ולא חפוז ושטחי. בינתיים, ברוך ה' – אני מצליח במשימה. בצבא, למרות שהלחץ קשה, אני מחזיק מעמד טוב למדי.

עקב אי הסדר הכרוני שאני לוקה בו, אני חוטף הרבה צעקות (ובעתיד הקרוב יהפכו הצעקות לעונשים…) אולם אני חי בתחושה שלמעשה כל מה שאני עושה – הוא לטובתי. שמריצים אותי בבוקר ובערב, שעושים כפיפות בטן, שכיבות סמיכה ותרגילי כוח שונים – עולה בי תמיד המחשבה שלמעשה אני עושה הכל בשבילי. למרות שלפעמים חשים במשטמה עזה כלפי המפקד שרץ בקלילות במעלה הגבעה, בעוד אני נשרך בנשיפות כבדות מאחור, אני יודע שכל ריצה וכל תרגיל שהוא עושה, נעשה לפי תדריך מדויק שקיבל ממדריך הספורט הפלוגתי, ושלמעשה מטרתו היחידה שאני, אלי שפר, אהיה בכושר טוב יותר, כדי שאהיה חייל טוב יותר ואדם טוב יותר. כל זאת מהבחינה האגואיסטית והצרה.

אולם ישנו רובד עמוק יותר. עד כמה שהדבר ישמע אולי יומרני מדי מחד גיסא  ופשטני מדי מאידך גיסא, אני יודע שאני מתאמן כדי שאוכל להגן בצורה הטובה ביותר על עם ישראל ועל ארץ ישראל. אני חש ויודע שהעם והארץ שוים כל טיפת זיעה שלי באימונים, כל קוץ שננעץ במהלך המסע, כל שפשוף מטריד ברגל, כל הצעקות (ההיסטריות לפעמים) של המ"כים, כל השמירות המתארכות ללא סוף נראה לעין – כל הבעיות ביחד הופכות לאבק פורח כשמולם מתיצבים העם והארץ. אומנם, הלימוד בישיבה אף הוא שליחות עליונה. וגם הוא מגן על עם ישראל וארץ ישראל באופנים שונים. אולם כעת אני מבצע את ההגנה "לפי הפשט" ולא "לפי הדרש". אני נזכר כעת בחידוד של הרב הדרי (ראש ישיבת הכותל): מדוע אברהם אבינו הרחיק עד ארם כדי למצוא אשה לבנו? והרי המדרש אומר על הפסוק: "וד' ברך את אברהם בכל" – "בת היתה לו ושמה בכל", אם כן מדוע לא השיא את בתו לבנו?! אלא שאברהם אבינו חיפש אשה לא לפי הדרש , כי אם לפי הפשט , עם נכדים ונינים…

אני נזכר לעיתים במאמר חז"ל: שלוש מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא ניקנות אלא ביסורין: תורה וארץ ישראל והעולם הבא. את היסורים הנדרשים על מנת לקנות את הדבר האחרון, התחלתי לחוש לפני שנתיים-שלוש, את היסורים הנדרשים על מנת לקנות את התורה חשתי במהלך שהותי בישיבה, וכעת אני עובר מעט יסורים כדי לקנות את הבריח התיכון – ארץ ישראל. באחת השמירות חשבתי, שלמעשה כל דבר בעולמנו נמדד לפי ערכו. כמה הוא שווה, כמה השקיעו בו. וכשהסתכלתי על ההרים המקיפים אותי, חשבתי שכדי לשמור על הרים אלו הוקז דמם של מאות אלפים (אם לא למעלה מזה) החל מכניסת עם ישראל לארצו במנהיגותו של יהושע, ובהמשך הדרך מאירים דמויות ומאורעות רבים ושונים – שאול המלך, דוד המלך, החשמונאים, בר כוכבא, מצדה, הביל"ויים, אנשי "השומר", ההגנה, האצ"ל, הלח"י ועוד ועוד ועוד. ככל שחושבים על הדבר רק צצים עוד ועוד שמות, תאריכים, אנשים בודדים, קבוצות מאורגנות של אנשים נשים וטף שהקריבו את כל אשר להם, על מנת שעם ישראל, אתה ואני, נוכל לשבת בארץ ישראל. כך שלעיתים כשאני בשמירה עם האפוד ו"הגליל" אני רואה בעיני רוחי לוחם עם חרב וחנית, או שומר עם כפייה ועם "נבוט" ורובה הרכוב על סוס אציל, או פלמ"חניק מזוקן ומזוהם עם כובע גרב לראשו ובידו סטן – ואני יודע שאני חלק בשלשלת הדורות ושעלי למלא תפקידי בצורה הטובה ביותר.

במהלך השירות יש חויות רבות. עליה על הר תלול עוד לפני שהפציע השחר, תוך כדי נשיפות ושאיפות מאומצות, כשלבסוף מגיעים אל ראש ההר רואים שאנו נמצאים למעשה בתוך ענן, רוח קרירה מנשבת, היום מתחיל להיולד באופק. ועל רקע אותה תפאורה כה מוזרה של הר טרשים, קבר שיך אלמוני שאגדות רבות נרקמו סביבו, ערפילי הבוקר ועמוד השחר, ניתן לראות קבוצת חיילים המרקדת ומקפצת כדי לשחרר את הרגליים לאחר הטיפוס המפרך. ולאחר מכן, מחזה מפעים עוד יותר: לראש ההר אל מול השמש המתחילה להאיר באור קלוש על הסביבה עומדים חיילים צעירים עדויי תפילין, חלקם עטופים בטליתות ומתפללים תפילת שחרית כשבסופה שירת: "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח"…

אלעזר, השעה מתאחרת ועלי לסיים. דרישת שלום חמה לעמנואל ולאשתך

אלי

נ.ב.

אשמח מאוד אם תעיר ותאיר לי בנוגע לטעויות ולשיבושי לשון ונוסח שבוודאי מצויים מאוד במכתבי. זאת תהיה למעשה המסגרת היחידה כמעט בה אוכל לשפר את לשוני ולתקן שיבושים. בטירטורים, בתיזוזים, בראש הקטן, בסוטול ובסתלבט, בחלאס, בדיר בלאק, בבאסה, בסבאבה ובכל שאר יצירי הלשון הצבאית הפרועה – אין הזדמנויות רבות להפוך את השפה לכלי נאה ומצוחצח המאיר באור יקרות על המדבר וסביבתו.

בסד ט' באב התשמ"ז

לאלעזר שלום! קיבלתי את מכתבך ביום שישי, והוא שמח אותי מאוד. במשך כל השבוע שעבר היינו בשטח, ישנו באוהלים, אכלנו מנות קרב ובמשך היום (ואף חלק מהלילה) הסתערויות, אימונים, מסעות קצרים, כשבסוף השבוע, ביום חמישי היה לנו מסע באורך 20 ק"מ. את המסע הוביל המ"מ, כך שלמעשה היינו כל הדרך במצב שבין הליכה מהירה לריצה. כשהק"מ האחרון – בריצה מהירה ממש… היה קשה מאוד לכל החבר'ה. התקשיתי במיוחד היות וסחבתי אלונקה כל הדרך (פק"ל אלונקה) על הגב. בכלל, אני מוצא את עצמי הרבה פעמים עם אלונקה על הגב וזאת משתי סיבות: הראשונה היא מפני שתמיד יש בעיה במחלקה שלנו לגבי סחיבת הפק"לים המחלקתיים. יש תמיד מספר חבר'ה שמתחמקים, ואחרים שסוחבים כל הזמן. כך שברגע שאני לא לוקח – תפול המעמסה על מישהו אחר. הסיבה השניה היא אגואיסטית לגמרי. אני מעוניין לשפר את כושרי במהירות האפשרית, כך שברגע שאני סוחב יותר, השרירים מתחזקים יותר. לתדהמתי מצאתי את עצמי במסע בין הראשונים ברוב רובה של הדרך. ראיתי את מבטי הפליאה גם אצל החבר'ה, שמשום מה החליטו שאני בחור עדין ושקט וציפו כנראה שהדבר יתבטא במסע. אולם כל מילות ההערכה והעידוד של החבר'ה ושל המפקדים הינן טפלות. העיקר הוא שאני מוכיח לעצמי פעם אחר פעם שאני יכול לעמוד במבחנים ובקשיים שקודם לכן נראו לי נשגבים מכפי כוחי. אני מוצא בעצמי כוחות חדשים שקודם לכן לא הייתי מודע לקיומם. כך גם כשעולה המחשבה המנקרת באמצע העליה הקשה (כששרירי הרגליים כואבים, כפות הרגליים צורבות ורצועות מינשא־האלונקה חותכות את הכתף), "אם לא הייתי סוחב את האלונקה היה לי פחות קשה, הרגליים היו כואבות קצת פחות", מיד עונה כנגדה קול סמכותי, תקיף ונמרץ: "אלי, תפסיק להתבכיין, חלאס עם הקיטורים. עד עכשיו סחבת כמו שצריך אז תמשיך הלאה!״ או קול אחר שלוחש: "אלי, סחבת את האלונקה 10 ק"מ, ועכשיו כשקצת קשה אתה רוצה להעמיס אותה על חבר? עכשיו מתחיל המבחן האמיתי", וכך ממשיכים וסוחבים, ממשיכים וסוחבים.

באמצע המסע עלה בי לפתע הרהור על אימרת חז"ל: "תורה מתשת כוחו של אדם". יתכן שהדבר נכון, אולם התורה מעניקה כוחות פנימיים לאדם שמשלימים את ההתשה, ואף מוסיפים כוח ועוז שקודם לכן לא היו בו.

פתחתי בסיפור על שבוע השטח ועל המסע, כדי לנסות ולהסביר עד כמה היה מכתבך הפתעה נעימה, אולם בינתיים גלשתי בתיאור המסע. קשה לי להעביר במלים ובאותיות את השמחה של קבלת מכתבך ביום ששי, כשהגוף תשוש מעיפות: חלקים שונים בו שולחים שדרי כאב עמומים: העיניים נעצמות מדי פעם לאחר לילה ללא שינה והרבה שעות שינה חסרות – ממש ״מים קרים על נפש עייפה״.

היום, בגלל הצום אין אימונים ולהפתעתנו הרבה אנו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחנו. בי"ז בתמוז הביאו לנו חומר למידה והשגיחו כל הזמן שנלמד ולא נירדם ח"ו…

עתה – אנו חופשיים, כך שמתאפשר לי לכתוב לך בהרחבה.

בשבוע שעבר באה משלחת מישיבת הכותל לבקרנו. ביקורם היה משמח מאוד, ולא רק בגלל שהם הביאו איתם אוכל מהציויליזציה – עוגות ושתיה קרה, אלא בגלל שהם הביאו איתם מעט מהישיבה אל הצבא. מה שהצחיק אותי היתה העובדה שרק כשראיתים התחלתי להרגיש מלוכלך. אכן, הייתי מזוהם להחליא – אלא שהדבר לא הפריע לי, שכן כל החבר'ה היו מזוהמים כמוני, וחוץ מזה, ככה משתלבים טוב יותר עם הטבע והדבר לא צורם כל־כך, עד שנפגשים עם נציגי הציויליזציה…

אני מוצא את עצמי מתגעגע לישיבה. למרות שאני יודע שלא הצלחתי לנצל את הזמן במלואו, ושבלימוד גמרא הישגי היו זעומים, אני עורג לחופש הלמידה, להיות מוקף בספרים, ברבנים, באנשי מידות, בשיעורים, שיחות וסתם לאוירה הרגועה השקטה של הישיבה.

הרהרתי פעם שהישיבה והצבא הם שני מוסדות הפוכים. הישיבה משכללת ומאדירה את הנפש על חשבון הגוף, בעוד שהצבא משכלל את הגוף גם כשהדבר בא על חשבון הנפש.

החכמה היא לדעת כיצד לשלב את הצבא והישיבה. את הסיפא והספרא ולא רק כמו בהסדר: פרק זמן בישיבה ופרק זמן בצבא לסירוגין, אלא להכניס חלק מהצבא לתוך הישיבה וחלק מהישיבה לתוך הצבא. זהו דבר שעל כל אדם לעשות באופן אישי. בתור מסגרת כללית, קשה מאוד לקיים שילוב כגון זה (על "ההסדר" כפי שהוא כעת כבר רבו העוררים מימין ומשמאל), אולם יש לשאוף לקיימו בתור יחיד. עצם שהותי כעת בצבא מהווה למעשה את הכנסת הישיבה לצבא. כל זאת כמובן, בתנאי שאצליח לשמור על התנהגותו ועל אמות המידה של בן ישיבה גם בצבא. אולם האתגר לגבי העתיד יהיה ליישם את מה שרכשתי בצבא בחיי הישיבה. לדעת לנצל כל דקה וכל שניה ולא למרוח זמן. לעשות הכל בצורה מסודרת ויעילה. להשתמש בקשיחות ובתעוזה של צנחן (…)

כדי להתמודד עם המכשולים והנסיונות הנקרים בדרכו של בחור דתי. לשמור על כושר גופני ולא להפוך לבחור ישיבה עם מוח מחודד וגוף רופס.

בחברה מעורבת של דתיים וחילוניים, מגלים מחדש כמה מוסיפים שמירת השבת ומצוות לדמותו של אדם. אצל החבר'ה מהישיבה חזקה מאוד ההקפדה על רכוש הזולת. אין "השלמות ציוד". לא משאילים דברים ללא רשות. לא "טועמים" מהאוכל של החבר ללא רשות. ההקפדה על נקיות הלשון (אם כי חלק מהחבר'ה מתחילים להשחק): לשון הרע. דברים שכבר הפכו לחלק מן האדם שמקפיד לשומרם בצורה קבועה. נקודה נוספת היא היחס לבנות (המין השני). כל הצעקות והטענות שיש בחברה הדתית לגבי חברה מעורבת של בנים ובנות מתגמדות עד העלמם כמעט לחלוטין, כשנתקלים בהתיחסות של החבר'ה החילוניים לבנות. הראייה של כל יצור נשי כאוביקט מיני ותו לא, ממש דוחה. הדבר המזעזע ביותר, הוא שהיחס הזלזלני ונצלני הוא אף כלפי חברותיהם בהווה. נראה שכל מערכת היחסים מבוססת על סיפוק היצרים ועל תן וקח. כשהדגש הוא על ה־תן!

יש בצבא ניגוד מוזר. לעיתים אין זמן לשום דבר. רצים, יורים ומתאמנים, נופלים לשק שינה. קמים מוקדם בבוקר – וחוזר חלילה. אולם לפעמים ישנן שעות ארוכות בשמירות ובמסעות בהם האדם נשאר רק עם עצמו ועם מחשבותיו. הבעיה שלעיתים דווקא בשעות אלו העייפות משתלטת והמחשבות חומקות להן או הופכות לרדודות. בנוגע לקריאת ספרים. כפי שאתה מתאר לעצמך אין לי זמן פנוי במידה כזאת שיאפשר לי לקרוא ברצינות. במעט הזמן שיש, אני משתדל ללמוד פרשת השבוע, משניות ואורות התשובה.

כשאני מגיע לשבת הביתה, עובר רוב הזמן בשינה ובמעט הזמן שנשאר אני משתדל ללמוד דברים שכל השבוע איני יכול ללומדם – העמקה בפרשת השבוע, נושאים הלכתיים ומחשבתיים שעלו במהלך השבוע וכד'.  שווה בנפשך, שקניתי בשבוע הספר את ״טבעת המלך שלמה" של קונרד לורנץ ואת ״האדם מחפש משמעות״ של ויקטור פרנקל – ועדיין לא מצאתי זמן פנוי לקוראם… אלעזר, הארכתי מאוד ואני מקווה שלא הוגעתי אותך. זוהי הזדמנות כמעט יחידה למחשבות שמסתובבות כה וכה בראשי לקבל צורה מגובשת. ושוב, תודה רבה על מכתבך האחרון ועל השי שצורף לו.

להתראות,

אלי.

"שכחתי לספר לך. אני נמצא בחדר עם 5 מאי'ניקים, אנו מסתדרים בסדר יחסית. ברגע זה מתנהל ויכוח ער (שפתח בו עבדך הנאמן), על דת ומדינה. הויכוח החל לאחר שבקשתי בנימוס להסיר תמונות של בחורות בלבוש מסוים מאד.

הויכוח התפשט לנושאים רבים הקשורים בדת, נאלצתי להסביר על רגל אחת את הסיבה לקיום המצוות, ואת הסיבה לכל מיני הגבלות מוזרות של הדת, ועוד ועוד… במהלך הויכוח הגיעו עוד 3 הסדר'ניקים ויחסי הכוחות בויכוח השתוו. כך שבעת אני יושב במרומי החדר, צופה על הויכוח ומדי פעם זורק הערות ביניים…

– כעת אני בחדר המאוכלס רק בהסדר'ניקים. הרקע למעבר – סירוב מנומס להסיר את התמונות שהטרידו את מנוחתי.

בס"ד יום ראשון כ"ח מנחם אב התשמ"ו

לאלעזר שלום

בעוד כ־10 שעות אהיה מצוי בין שמים לארץ, כשמעלי (אי"ה) תהיה פרושה חופת המצנח. זה כשבועיים אני בקורס צניחה – ומחר יתישם כל מה שלמדתי עד כה. לומר את האמת, עדיין אינני מפחד. אומנם ישנה נקודה מהבהבת בירכתי ראשי, ובה שעון המורה עוד כמה זמן נשאר, ומדי פעם מזכירה נקודה זו את קיומה. אולם, רוב רובו של הזמן אין המחשבה על הצניחה מטרידה אותי יתר על המידה. אני כותב שורות אלו מתוך ידיעה ברורה שלא אסיים מכתב זה הערב. ראשית, דברים רבים התחדשו מהמכתב האחרון, מחשבות והרהורים חדשים צצו ועלו, ואני מרגיש צורך להעלותם על הכתב לפני שיפרחו ויעלמו. שנית, חשוב לי מאוד להביע את מחשבותי ורגשותי בנוגע לצניחה, כדי שאוכל לעיין בהם מאוחר יותר, ולראות את תגובתי למראיהם לאחר הצניחה. ובכן, אני יודע שצניחה בטוחה יותר מחציית כביש סואן. אומנם הדבר נכון מבחינה סטטיסטית, אולם כבישים רבים עד מאוד עברתי בימי חיי – אך עדיין לא קפצתי ממטוס בגובה 400 מ'. גם המחשבה שמרגע קפיצתי מדלת המטוס, כל פעולה שאעשה הופכת לבעלת משמעות מכרעת לגבי בריאותי ואף – חיי. בתור אדם מאמין הדבר אולי אפילו קל יותר, שהרי אני מאמין שכל המתרחש בעולמנו אינו מקרי, וש "כל דעביד רחמנא לטב עביד". אם כך, מה יש לדאוג? אעשה את המוטל עלי [בצורה הטובה ביותר כמובן, שכן אני מצווה ב"ונשמרתם מאוד לנשמותיכם" (!)] מתוך ידיעה שאין לי לחשוש מ"חוסר מזל", ממזל ביש וכד', שכן כל הקורה בעולמנו אינו מקרי. אני אף מודע לכך שבעומדי מול דלת המטוס יאחזני פחד משתק. כבר ראיתי כמה מחברי שנשארו קפואים, משותקים במתקני קרקע המדמים קפיצה ממטוס. לאחר מכן הם סיפרו לחבר'ה שהם הרגישו שגופם לא נשמע להם.

למען האמת, גם אני טעמתי את טעם הפחד המקפיא במתקני הקרקע. אולם עד כה הבריק תמיד הברק שהאיר ופיזר את ערפל הפחד ומיד לאחר מכן באה הקפיצה. אני מקוה שאותו ברק יחזור ויאיר גם בעומדי בדלת המטוס. (שורות אלו אני כותב ביום שני בארבע בבוקר, כשעתיים וחצי לפני הצניחה). הנקודה המהבהבת בירכתי ראשי התרחבה מעט והשדרים שהיא משלחת תכופים יותר. אולם עדיין איני חש בפחד ממש. בכל רחבי מקום האימונים מפוזרים שלטים עליהם כתוב באותיות שחורות וגדולות: "ידיעה מונעת פחד". יש בכך מן האמת, כמובן. עצם העובדה שעברנו במתקני הקרקע את כל שלבי הצניחה, ותרגלנו אותם פעמים רבות, יש בה בכדי להרגיע. אולם, אולי ניתן לחלק בין שני סוגי פחדים. האחד הוא ביסודו רציונלי ואילו השני אינסטנקטיבי. בראשון אנו חוששים מפני דברים שאנו יודעים שנשקפת לנו מהם סכנה. ברגע שמתברר שלא קיימת סכנה – נעלם הפחד. אולם ישנו פחד אחר שהוא טבוע בחושיו של האדם. כידוע, כל אדם (ואפשר להבחין זאת בקלות אצל תינוק) פוחד מ-3 דברים: נפילה ממקומות גבוהים, רעשים חזקים וחושך. (עד כאן – מכתבי מלפני הצניחה הראשונה. המכתב נקטע בגלל מסדר שימון שמירה פתאומי.)

בס"ד יום ראשון כ"ז מנחם אב התשמ"ז

לאלעזר,

לפני שנה כשעדיין הייתי אזרח חופשי ופרוע, עזבתי את תפקידי כמדריך בבני עקיבא. היות ונהוג לחלק לחניכים מזכרות, חלצתי מותני, השחזתי עטי והתישבתי לכתוב קטע קצר שיביע את רגשותי, ציפיותי ותקוותי. לאחר מחשבות רבות ומחיקות רבות עוד יותר – קיבל קטע זה את צורתו הסופית. את המזכרות כולן כבר חילקתי, אולם מצאתי בבית עותק מטושטש זה והחלטתי לשלחו לך, בתקווה לקבל את חוות דעתך. (ראה קישור …..)

בתודה מראש

אלי

בס"ד, יום שני כ"ט אב התשמ"ז.

אני ממשיך במכתבי המוזר והמבולבל. אני נמצא כעת באנדרטת הצנחנים בה התאספנו לאחר הצניחה. ובכן, אני צנחן! הצניחה היתה חוויה עצומה, אומנם היו מספר רגעים מפחידים בדלת המטוס, אולם, בסופו של דבר, קפצתי ללא סיוע.

לפני הצניחה אמרו לנו, שנאבד בצניחה 3 שניות מחיינו. אותן שלוש שניות, מרגע הקפיצה עד היפתחות המצנח, בו נמצאים בנפילה חופשית למעשה, נמחקות לגמרי מזכרונו של הצנחן הטירון. ואכן, כך היה… לאחר הקפיצה הרמתי את העינים וראיתי מעלי את חופת המיצנח פרושה לתפארת. מסתבר שהיה לי פיתול קטן במיתרים, אולם הוא השתחרר מעצמו. המראה מהאויר של הקרקע מתחת, של חופות מצנחי חברי הפזורות באויר ושל מטוס ההרקולס המתרחק – הינו ממש עוצר נשימה.

לסיכום, רגעי הכיף באויר הופכים את רגעי הפחד שלפני הצניחה לבלתי חשובים. ייתכן והארכתי מעט בתיאור הרגשותי לפני ואחרי הצניחה, אולם היה חשוב להעלות על הכתב את מה שעבר במוחי לפני ואחרי צניחתי הראשונה. אני מקווה שלא הוגעתיך יתר על המידה.

אני חש שיש פיספוס מסוים בכך שאנו משרתים יחד עם "מאי'ניקים" דווקא. נוצר מצב שלהבדלים על רקע דתי מתוספים הבדלים בהשכלה, בחומר האנושי, ברמת המוסר (החל מניבולי פה ועד אי הקפדה על שלי שלי ושלך שלך. לא גנבות ממש ח״ו, כי אם השאלה ללא רשות וכד'). כך שלמעשה נוצרים שני מחנות עם איפיונים מוגדרים בכל שטחי החיים. כמובן שכשחיים ביחד נוצרים קשרים, אולם בינתיים אלה קשרים של תן וקח.

כלומר, משהו מעין "אנחנו תקועים ביחד – בואו ננסה לעבור את זה בצורה הטובה ביותר". אני חייב לציין שרוב המאמצים באים לכך מצידנו. העובדה העצובה מכל היא, שאני לא מוצא אף אחד איתו הייתי רוצה קשר בעתיד. לא שהם נוראים כל כך, אולם הטובים שבהם אינם מסוג האנשים איתם יש לי שפה משותפת. בשבוע הבא אנו ממשיכים את הטירונות. צפויים לי חודשים קשים ומפרכים שבסופם מסע כומתה ואחר כך עליה ללבנון להחזיק קו. בקרוב מגיעים הימים הנוראים. אני מקווה מאוד שאוכל להיות בישיבה בר"ה או ביום כיפור.

אלעזר, לעיתים אני מוצא את הכתיבה אליך מהנה לא פחות מקריאת מכתביך (שהם בפני עצמם מהווים משב רוח מרענן בחיי הצבא המתישים) שכן עצם החירות להשתמש בלשוני כרצוני ולא לקצץ את כנפיה כפי שעלי לנהוג במשך רוב הזמן – גורם לי עונג רב. אני נמצא בחברה בה מילים כמו אקטואלי וסנסציוני נחשבות למילים של בית מרקחת והמעוררות שחוק בקרב השומעים.

במכתב האחרון השתמשת בדף שמעברו היו כתובים מספר קטעים, מן הסתם טיוטות של כתבים שונים. מצאתי שם כמה משפטים שנשאו חן בעיני וסיפקו לי חומר למחשבה למספר שעות שמירה. איני יודע כיצד לנסח את בקשתי. מחד גיסא אני בחור שקט ובישן שלא בא בדרישות מיוחדות. מאידך גיסא לפעמים אני חוצפן ועז פנים. אולם כעת אני פשוט רעב. אני נמצא במדבר רוחני ומחשבתי, בו מעטים מאוד נאות המדבר. לא נותר לי אלא לבקש אספקה חיצונית. ובכן, אם אין הדבר מקשה עליך יותר מדי, אודה לך מאוד אם תוכל לצרף למכתביך קטעי ספרות שונים, אם משלך ואם משל אחרים. (בעת כתיבת שורות אלו עולה בדמיוני דמותו של אוליבר טויסט, ניצב עם קערה ריקה בידו ושואל בתמימות: אפשר לקבל עוד מנה?…) וכך, למרות שאני אחוז בושה וכלימה, הרהבתי עוז וביקשתי בקשה זו.

טוב, למעשה סיימתי. ביום חמישי תתקיים הצניחה האחרונה כשלאחריה מסדר כנפיים (…) ו-שבת הביתה. הבדיחה הרווחת בין החבר'ה היא, שיהיו חבר'ה שיענדו את הכנפיים על חולצת השבת, ויבואו כך לבית־הכנסת…

להת' וכל טוב

אלי

נ.ב.

אלעזר, אני מקווה שאתה שומר על המכתבים שאני שולח אליך. אני בטוח שאהיה מעונין לעבור עליהם בסוף שירותי הצבאי, ולראות את השינויים שחלו בי במהלך הזמן.

בס"ד יום ראשון י"ב אלול, התשמ"ז

לאלעזר שלום!

קיבלתי את מכתבך ביום חמישי בערב, והיה לי זמן רב למדי לקרוא בו, לחזור ולקרוא בו וכו'… ביום חמישי יצאו חברי לפלוגה לשכם לבט"ש, אולם היות והייתי חולה למדי, לא נסעתי עימם. בשבת שהינו בבסיס קטן באזור, תשעה חבר'ה, כשאנו היחידים השומרים עליו. שמרנו שעות רבות עקב מספרם הקטן של החבר'ה, אולם הדבר לא פגם בשמחת השבת. מעמדות השמירה ניתן היה לשמוע ניגוני שבת ערבים. עקב בעיות רפואיות (קלות למדי) התירו לי לשמור בישיבה וללא אפוד, כך שהשמירות היו נעימות למדי. במקום לחשוב על כפות הרגליים הזועקות מהעמידה הממושכת, ועל הכתפיים הנאנקות מעולו של האפוד, ניתן היה לומר שירי שבת, להרהר בדברי תורה וסתם להתגעגע לישיבה. יצא לי לשמור באחת השמירות בכניסת השבת. בתחילה היה לי מאוד קשה, כי תמיד בכניסת שבת יש אוירה מיוחדת אותה חששתי שלא ארגיש. התחלתי להעלות בדמיוני את המתרחש כעת בישיבה, וכך הצטרפתי אל בחורי ישיבת הכותל בירידתם לכותל בשירה וריקודים לקבלת שבת. ואף עלה עליתי עימם, לצלילי אותה מחרוזת שירי ירושלים נוגה וקצובה, כשלכל גרם מדרגות – שירו המיוחד לו. ומעלות רבי יהודה החסיד הופכות מדי ערב שבת למנצח על "פרחי ישיבת הכותל", ונדמה שבכל פעם הן רומזות: עברו ל"שבחי ירושלים את ד"', ואח"כ ל"טוב להודות לד"' – וכך מבלי להרגיש כמעט חלפה עברה לה השמירה…

מצאתי שאני מואס במסעות הליליים. הם נראים לי כצעידה חסרת טעם אחרי גבו המתרחק של המ"מ. במסע האחרון הרגשתי כמו סהרורי המהלך רץ תוך כדי חלום.

נקווה שבהמשך יהיה טוב יותר. בשורה טובה. תפקידי במחלקה הוא צלף. אני אמור לצאת לקורס צלפים בקרוב, ואני מחכה לכך בכיליון עיניים, כי הדבר יאפשר לי מנוחת הנפש ומנוחת הגוף. אני מקווה שיהיה לי יותר זמן פנוי ללימוד, קריאה וכתיבת מכתבים.

לגבי שאלתך בדבר זמני הפנוי. ובכן, עיתותי אינן בידי כי אם בידי מפקדי. עצם כתיבת שורות אלו על־ידי בכל פעם, מהוות מאורע חד פעמי של חור בלוח הזמנים. רוב רובו של הזמן אני עסוק למעלה מראשי. לכן קריאת ספר בתנאים כאלה אינה באה בחשבון. למעשה, מה ששלחת לי מילא את צפיותיי. מה גם שבשבוע שעבר התחלתי לבוא בשעריו של רבנו יונה זו הפעם הראשונה בחיי. כך, שדפים בודדים, עליהם קטעים שונים מהווים פיתרון מצויין, שכן אפשר לשולפם מהכיס ולעיין בהם במעט דקות הפנאי שיש.

לגבי הצעתך לנהל יומן. בחודשים האחרונים לשהותי בישיבה עסקתי בכך ומצאתי בכך עניין רב. הבעיה שמתעוררת במקרה שאנסה זאת גם במסגרת הצבאית היא: זמן. במעט הזמן הפנוי שיש קשה מאוד להתרכז ולהעלות הגיגים על הכתב. פעם אחת הזדמן לי לעשות כן. היה זה בהופעה של איתן מסורי לפני הפלוגה. השתעממתי עד שורשי שערותי, ובלית ברירה שלפתי פנקס, והתחלתי לשרבט את המחשבות שעלו בראשי. הינך צודק בכך שכתבת שכתיבה יומנית עדיפה על התכתבות מפני שאינה תלויה בתשובה. אולם בתנאי הזמן והמקום, המשפט פועל הפוך. כל מכתב ממך מדליק אור אדום (בצנחנים מסמל האור האדום את ה"היכון לקפיצה״) שמחייב הדלקת אור ירוק אחריו ("קפוץ!") ואז צונחות להן המחשבות מבין העננים בם הן משוטטות. בדרך הן מקבלות צורה, עד שהן נוחתות על פיסת הניר. לכמה מהן הנחיתה מוצלחת, והן מבצעות גלגול מושלם הישר אל בין השורות. אולם ישנן גם כאלו שבדרך נפגמות, נפגעות, מאבדות מזוהרן ומגיעות אל בין השורות כשהן פצועות וצולעות. לולא מכתביך, הייתי מבזבז דקות אלו בשינה חסרת טעם.

בס"ד יום ראשון י"ט אלול התשמ"ז

אלעזר, בדפים הקודמים ביכיתי מרה את מרדפי בעקבות הזמן האבוד. ובכן, יום ראשון, שבוע שלם לאחר כתיבת השורות שעברו. נכנסנו באופן פתאומי לסידרה של אימונים בשטח, וכך נמנעה ממני האפשרות לסיים את המכתב. אני נוקט בכלל של מוטב מאוחר מאשר לעולם לא וממשיך במכתב:

בצבא גיליתי עד כמה חשוב החופש לאדם. היציאות הביתה מהוות דבר כה מושך ובעל חשיבות עליונה מהסיבה הפשוטה, שהחייל הופך לפרק זמן מסוים לאדם חופשי שמעשיו בשעות ובדקות שיבואו יקבעו בד"כ על-ידו, ולא עפ"י החלטותיהם של אנשים אחרים. אני מנסה בכל כוחותי להרגיש את חודש אלול (או כפי שהוא מכונה בעולם הישיבות 'אלול'…). אומנם בצבא בקושי יש זמן ללמוד, האוירה אינה ספוגה קודש כמו בישיבה, אולם עדיין נותר מקום (וזמן) לחשבונות נפש ולהרהורים בנושאים שונים.

השבת העברתי פעולה בסניף. לעיתים קרובות אני מרגיש צורך לחלק עם אחרים דברים שידועים לי, הרגשות שחויתי. אחד הדברים שתיסכלו אותי בישיבה היתה ההרגשה שאני כל הזמן מתמלא ומעשיר את עצמי, בעוד שאחרים אינם נהנים מכך. לא נראה לי הלימוד ומילוי הכרס בידיעות רבגוניות ו"שלום עליך נפשי". אני מרגיש צורך לתקן מסביב דברים המטרידים אותי, ולא חסרים כאלה. למשל, אני מזדעזע כל יום ראשון מחדש שאני קורא ושומע על ארועי השבת בירושלים. הבורות, השינאה והאלימות פורחות להן באין מפריע בשני הצדדים. אני מעדיף לראות אנשים יושבים באולם קולנוע בשבת, מאשר לראות שוטר (יהודי) מכה באלה יהודי אחר. משהו רקוב בעיר הקודש אם מדי שבת נשנות וחוזרות אותן תמונות מחרידות של זריקת אבנים והתפרעויות של המוני בני אדם. אני נזכר ברעדה כל פעם מחדש בדבריו של הרמב"ם בהילכות תשובה, על כך שעבירות שיש בהן חילול השם תשובה, ייסורים ויום הכיפורים תולים – ומיתה (!) מכפרת…                           אי"ה, בעוד כשבעה חודשים בתום פרקו הראשון של שירותי הצבאי אנסה להשתלב במפעלי הדרכה שונים של בני עקיבא. אני מקווה מאוד שהדבר יעלה בידי. חשוב לי מאוד לשפר את דרכי ההבעה שלי בע"פ ובכתב, וכן לדעת כיצד למצוא את הדרכים לליבם (ולראשם…) של אחרים. בינתיים, במסגרת בה אני נמצא, אין לי אפשרות ללמוד נושאים אלו בצורה מסודרת. וכל שנותר לי הוא לנסות עד כמה שאפשר לחנך את עצמי בצורה הטובה ביותר. אני מודע לכך שמכתבי קצת מבולבל, ואני מדלג בפסיעות ענק מנושא לנושא. בעיה טמונה בכך שאני רושם את העולה במחשבותי, והן רצות ומקפצות להן מנושא לנושא במהירות מסחררת. אלעזר, אני מצטער על העיכוב בשליחת המכתב (בעיקר בגלל שאני ניזוק מכך, שכן אצטרך לצפות זמן רב יותר לתשובתך).

כתיבה וחתימה טובה

אלי

נ"ב

אני מודה לך מקרב ליבי על התשורות שאתה נוהג לצרף למכתביך, אולם באמת אין צורך בכך. מכתביך לבדם מהווים מתנה נפלאה. וכל תוספת להם – מיותרת (ומקובלנו מפי רבותינו: "כל יתר כנטול דמי"…).

״על קיר החדר מקושקשות כל מיני כתובות, ד"שים, וקריאות יאוש. לשם שינוי אחת מהן היתה חכמה למדי. "היום אני רוצה להיות, מה שהייתי כשרציתי להיות מה שאני עכשיו". החלטתי שאני חייב להוסיף משהו לאוסף הכתובות שעל הקיר. לקחתי טוש וכתבתי באותיות ענקיות: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר – לא לפחד כלל". ועכשיו כל פעם שאני רואה את הכתובת אני מחייך מחדש…

בס"ד יום שני

לאלעזר שלום! אני כותב אליך, מתוך ידיעה שיתכן שאתה עסוק מלענות לי, שכן בפעם האחרונה שראיתיך הבנתי שאתה מוקף בעיסוקים רבים ושונים. אולם, הכתיבה אליך מהווה חלק מהמנגנון שפיתחתי בצבא, לשמירה על אותם חלקים בנפש שנוטים להשחק בצבא. לא מזמן עלה במחשבתי הרעיון כי בכל פעם בה אני כותב, אני מרגיש את אותה הרגשה שמרגישה ציפור שהיתה סגורה בכלוב צר זמן רב, וכעת היא מחוצה לו, מנפנפת בעוז בכנפיה וממריאה באויר כשהיא מתענגת על חויית המעוף… ממכתבי האחרון אליך, ארעו דברים רבים. סימתי טירונות, סימתי מסע כומתה, הכרתי את אורה ויצאתי לקורס צלפים. אתחיל מהסוף דוקא. אני נמצא כעת בתחילת השבוע השני של הקורס. אני נהנה מאוד מכל הבחינות. מהבחינה "המקצועית" – החומר הנלמד ממש מרתק. המטווחים הרבים מספור, משפרים ללא הכר את יכולת הירי שלי, וככל שנמשך הקורס אני מרגיש שהתפקיד של צלף מאוד מושך אותי. מבחינת התנאים – יחסית לתנאים בהם הייתי שרוי עד עתה – אני נמצא כעת בבית־מלון. אנחנו אוכלים טוב, ישנים עוד יותר טוב (דבר נדיר מאוד בצבא). המפקדים מתעסקים בעניינים מקצועיים, ולא מבזבזים את זמנם על ענייני משמעת מטרידים. החבר׳ה בקורס, באים מכל יחידות החי"ר של צה"ל. צנחנים, גבעתי, סיירות למיניהן ואפילו דרוזים. האוירה החברתית נעימה מאוד, מהסיבה הפשוטה שאלו חבר'ה מעולים. כך שהקורס מוגדר בלשון צבאית: "ראש טוב". בנוסף לכל המעלות הנ"ל, ישנה המעלה העיקרית והיא ריבוי זמן פנוי, דבר המאפשר לי כתיבת מכתבים ומעט לימוד פרשת השבוע, אורות התשובה ואף מעט מעט גמרא. לפעמים אני חש, שתכונתי לחקור, לנתח ולדרוש כל דבר, מערימה מכשולים בדרכי. אולי היתה זאת כונתו של שלמה המלך, כשכתב: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (ומיד מבצבצת ועולה בזכרוני אמירתו החותכת של הרבי מקוצק: ומה בכך? יש להוסיף דעת על אף המכאוב…) אני יודע, שהסיבה העיקרית לכך שלא סיימתי את "מסע הכומתה", מקורה בראש ולא ברגליים הכואבות. אמנם היו לי בעיות רציניות למדי ברגליים (ויתכן אף שאם הייתי ממשיך הן היו מחריפות), אך אני יודע שהיו אנשים במצב יותר קשה ממני – והם סיימו את המסע.

בקילומטר ה-58 או 59, התחילו מנסרות במוחי השאלות "למה זה אנוכי". אולם גם קודם לכן הרהרתי בנושא, אולם אין דומה מחשבה על חשיבותו של מסע כומתה לפניו למחשבה לאחר 2/3 של הדרך. הנקודה הבעייתית היא שלמעשה אין שום תועלת מעשית במסע כומתה. עושים אותו רק כדי להוכיח לחיילים למה הם מסוגלים. כך שבפירוש לא נודע מסע זה לצורך אימונים. אין הבדל ברמת החיילים לפני מסע כומתה ולאחריו. ואולי אף להיפך, שכן יש רבים שניזוקים גופנית במסע (שברי הליכה וכד'). כשמחשבות מרות אלו מצטרפות לכפות רגליים שורפות, שרירים תפוסים וגוף עייף ומותש -הדרך לפרישה קלה.

אולם בסיכומו של דבר – אין אני מצטער שפרשתי מהמסע. אמנם כבודי נפגם מעט בעיני מספר אנשים (בינהם מפקדי), ואמנם אינני יכול לומר בשחצנות: "סיימתי מסע כומתה", אך בכל זאת – אני יודע שהגעתי להחלטה נכונה. כל החלטה אחרת היתה אולי מגדילה את גאוותי, אך קרוב לודאי שהיתה פוגעת בבריאותי. כך שאולי במקרה זה נכון יותר לומר: יוסיף דעת יחסוך מכאוב…

בעסקי הלב – העניין מסובך יותר. כזכור לך, כשביקרתיך בחופשתי ביום שלישי, סיפרתי לך שהכרתי מישהי ואני מתלבט מה עלי לעשות בנוגע לכך. (כלומר, לא מה לעשות, אלא איזו אפשרות לבחור…). ובכן, כבר באותו ערב גייסתי את כל בטחוני העצמי ובנוסף על כך מעט חוצפה ופסעתי בצעדים בטוחים לתוך בית חינוך עיוורים (שם היא משרתת שירות לאומי). למרות המבטים החודרים של חברותיה לא נסוגותי, והזמנתי אותה לטיול לילי ברחובות ירושלים (כמובן בצורה פחות רשמית, אבל לא נכנס עתה לטקסי החיזור הנוהגים בתקופתינו). לאחר שיחה ארוכה על 1001 נושאים שונים, גייסתי שוב את כל תעוזתי ושאלתי בצורה הפשוטה ביותר האם היא מעוניינת לשמור על קשר. כמובן שהבחורה התבלבלה ונכנסה קצת ללחץ בעקבות השאלה הפתאומית, אולם בסופו של דבר היא השיבה בחיוב. לזכותה יאמר שהיא השיבה לי כגמולי. ביום חמישי, דקות מספר לפני שנפרדנו היא הנחיתה עלי את השאלה האם אני מגדיר את עצמנו בתור "חברים". מעולם לא עסקתי בהגדרות ובמילות קוד ביחסים שבינו לבינה, ותשובתי היתה ארוכה, מבולבלת, פילוסופית למדי (כשמוקד הבעיה טמון בנסיון להבין מה פירוש מושג זה לגביה) – כשבסופו של דבר התשובה היתה חיובית (כאילו שהיתה לי ברירה…). כל הדרך חזרה הביתה צחקתי בליבי לזכר פעולת התגמול שנפלתי קורבן לה: כעת אני מנסה להבין את מה שמתפתח בינינו. ובכן, אם ההגדרה לאהבה היא המחשבות הבלתי פוסקות אודותיה המטרידות אותי בכל שעות היום והלילה – אז כנראה שאני מאוהב מעל לאוזני. אולם העניין אינו פשוט כ״כ. אני לא מרגיש שאני אוהב אותה. וכאן בא לידי ביטוי "מכאוב הדעת". אני חושב שכל בחור ממוצע היה מפרש את הגעגועים והמחשבות עליה בתור אהבה לוהטת. אולם אני, אינני יכול להימלט מהמחשבה, ומהניתוח ההגיוני שייתכן שהגעגועים הם לא אליה, כי אם למה שהיא מסמלת עבורי. דהיינו, מישהי שחושבת עלי, שיש לי זכרונות נעימים מהבילויים איתה ואולי אף חיי האזרחות ככלל.

הדברים שנכתבו לעיל אין משמעם שאני עומד להפסיק את הקשר עימה. אני מנצל כמעט כל רגע פנוי שיש לי על מנת לבקרה או לכתוב לה ואני מתכונן לחזק את הקשר עימה. שכן בינתיים, למרות שאני יודע עליה הרבה יותר מאשר בפעם הראשונה בה נפגשנו – היא עדיין מהווה חידה עבורי. פיתרונה ימצא לאחר זמן רב יותר, ולאחר היכרות עמוקה יותר. כך שלמעשה רוב הלבטים וההיסוסים הם רק במישור המחשבה ולא במישור העשייה.                                                                                         לגבי פגישות, בילויים ופעילויות משותפות אני משופע בשעות שמירה רבות המספקות לי זמן למכביר לתכנון לפרטי -פרטים.  וכפי שאומרת תמיד סבתי: ״מה שלא עושה השכל – עושה הזמן… נקווה לטוב. בנוגע לשמירות, יצא לי בזמן האחרון לשמור לעיתים תכופות. אתמול הגעתי לשיא שלא רבים מחיילי צה"ל יכולים להתגאות בו: שמרתי 7 (!) שעות רצופות. הדבר נבע מאי הבנה מצערת שחזרה על עצמה פעמים מספר שהותירה אותי לבדי בש.ג. זמן רב כל־כך. אני נזכר בחיוך כיצד בימים הראשונים לשהותי בצבא, שעת שמירה נראתה כדבר הארוך ביותר בעולם. וכשפעם שמרתי 4 שעות – הייתי קרוב ליציאה מכליי. אולם, במהלך הזמן, למדתי להעסיק את עצמי בשמירות במחשבות על נושאים שונים (שכחתי להזכיר שהבעיה העיקרית בשמירות היא שאסור לקרוא, לכתוב, לאכול, לישון וכל פעולה שעלולה להפריע לשמירה בצורה המזערית ביותר). להפתעתי הרבה עברתי את שבע השעות במצב רוח טוב (חוץ מכמה דקות של כעס פה ושם על חברי לקורס ששכחו את דבר קיומי), כשאני ממלא את הזמן, במחשבות על אורה בתכנון היציאות הביתה והעיסוקים בהן: מחשבות על הישיבה, ותכנון חיי בעשר השנים הקרובות… אני מגלה כל פעם שנוסף עוד דבר לרשימת הדברים שאני מתכנן לעשות עם שובי לישיבה. ובכן התוכניות הן כדלהלן:

א. ללמוד בישיבה ברצינות תהומית, לשקוע בלימוד עד מעל לראשי. לצלול לים הגמרא ולהתחיל לשלות את הפנינים הרבות המצויות בו, במקום להשתכשך במי אפסיים. לבסס את נושא מחשבת ישראל, המהר"ל, הרמח"ל, הראי"ה קוק (לא בהכרח לפי סדר זה). לחדור ברצינות לשיטותיה של תנועת המוסר. רבי ישראל מסלנט, הסבא מקלם, החפץ חיים, הרב דסלר (מכתב מאליהו) והרב אליהו לואפיאן (לב ומוסר) וכן "נפש החיים" ממנו התרשמתי מאוד כשנקלעתי במקרה לשיעור בספר בשהותי בישיבה במהלך החופשה. דבר שכנראה יחייב אותי לקרוא את סידרת הספרים של הרב דב כ"ץ על תנועת המוסר (5 (!) ספרים). ומה עם החסידות… שפת אמת שטעמו הבלתי נשכח כבר הטעימני הרב הדרי שליט"א. "שם משמואל" בו התחלתי לעיין מעט, התניא שבין דפיו עוד לא זכיתי לבוא ומה עם דברים בסיסיים כמו הרמב"ן על התורה?

ב. לימוד פסיכולוגיה – אי"ה, בכונתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה בסיימי את לימודיי בישיבה. נוסף לכך, הובטח לי מקום בסדנת הלימוד של הרב פרופ' ליפשיץ, דבר שאני מתכונן לנצל מיד בשובי לישיבה.

ג. לימודי הוראה – ישנה אפשרות לשלב במסגרת ההסדר לימודים במכון למורים, דבר שיאפשר כניסה למסגרות חינוכיות בהן ניתן יהיה לנצל את הידע בפסיכולוגיה, וכן בתור מקור פרנסה זמני. (אני לא מתכונן בשום פנים ואופן לעסוק בהוראה. חינוך מושך אותי מאוד, אולם אני נרתע מהרעיון של הכניסה למערכת החינוכית כפי שהיא כיום. שכן אני סובר שיש לבצע מהפכים רבים במערכת החינוכית, וכניסה למערכת בד"כ לא מאפשרת דברים כגון אלו, שכן מאבק של אדם יחיד מתוך המערכת – במערכת עצמה – נדון לפי דעתי לכישלון.)

 ד. עד כאן עסקתי בהעשרה עצמית, אולם כפי שסיפרתי לך אני משתוקק גם לתת מהדברים שיש בי לאחרים. לכן חוץ משאיפותי הרומנטיות לשנות את העולם (…), אני מתכונן להתחיל בדברים יותר פשוטים כגון סמינריונים של בני עקיבא בנושאי הדרכה, בנושאים מחשבתים וכד'. חוץ מכל הדברים הנ"ל שמצריכים תוחלת חיים כפולה, 14 ימים בשבוע ר־25 שעות ביממה (כדי לקום שעה מוקדם יותר…), כמובן שאני מתכונן לשמור על כושר, להמשיך ללמוד קרב מגע (ככל שחולף הזמן אני הולך ומחליד) לטייל בארץ, ולאכול ולישון (לפעמים) אם הזמן יאפשר זאת… כמעט שכחתי: לקרוא קצת ספרות כללית, כדי שלא אהיה בור ועם הארץ מוחלט…

אלעזר, עד כאן תוכניותי להפעם. עד המכתב הבא ודאי יתוספו עוד כמה…

מקווה לראותך (או את מכתבך) בקרוב

להת'

אלי

נב.

היות ובמהלך הקורס אני נודד מבסיס לבסיס, עדיף שתשלח את המכתב לביתי.

"את בוודאי זוכרת את ערב השירה שערכנו וצחקתם עלי שאני שר את "שתי אצבעות מצידון" ברגש רב. ובכן מובן מאליו שבמקום זה יש לשיר משמעות מיוחדת. אולם, היות וחלק מהמילים אינו מתאים למצב ולרגשותי, החלטתי לשפצו. ובכן זה מה שיצא בסוף:

  • שתי אצבעות בלבנון / הקור מקפיא את הלשון /

כל היום סיור. שמירות / באופק – כפר ויערות /                                                   בבט"שיח יושב ושר / ובך אני נזכר.

  • שתי אצבעות בלבנון / אני כל כך רוצה לישון /                                                       נוסעים שעות מול הגדר / נראה שזה לא יגמר /
  • שתי אצבעות בלבנון / אסור להיות בדכאון /  כי בזכות אותה שמירה / על ישובינו בגיזרה /                                                               תינוק ממשיך לו במשחק / הוא לא ישב שוב במקלט.״

בס"ד יום שישי /מוצש"ק וישלח י"ג-'י"ד כסלו

לאלעזר שלום!                                                                                                                  אני נמצא כעת בלבנון עשרה מ' מעבר לגבול, במוצב הממוקם על ראש הר. הנוף מרהיב, מזג האויר קר להחריד ומצב רוחי מרומם למדי. אני נמצא כאן מיום ראשון. ביום שני שעבר הודחתי מקורס צלפים. להפתעתי קבלתי את ה"בשורה" בשלוות נפש. והחיוך שב לשפתי שניות ספורות לאחר מכן. כנראה שנרשם באיזשהו מקום למעלה, שאלי שפר- לא יהיה צלף. אני מרגיש טוב למדי. היות ואני יודע שעשיתי כמיטב יכולתי. איך אומרים החבר'ה – "זה מה שיש". את הזמן בין הדחתי מהקורס לבין חזרתי לקו ביליתי בעיקר בירושלים בחברתה של אורה אני חייב לציין שהיחסים בינינו מתהדקים, ונראה לי שמתפתח כאן משהו רציני. לדאבון ליבי (ולדאבון ליבה), אנו במרחק מאות ק"מ זה מזו ונראה שהמצב ימשך כך במשך החודש (!) הקרוב שכן מספר היציאות הביתה מצומצם מאוד. אנו משתדלים למלא את החסר ע"י כתיבת מכתבים. פעילות זאת תופסת כמעט את כל זמני הפנוי שכן אני חש צורך לכתוב אליה. במילים אחרות – אני מתגעגע עד כלות הנפש (כמו שכל בחור מאוהב אמור להתגעגע). אני חייב לציין בשמחה, שבתחום זה של כתיבת מכתבים היא עולה עלי. הערב קיבלתי 3 (!) מכתבים ממנה. מסתבר שהיא שולחת לפחות מכתב אחד כל יום. אין צורך להסביר עד כמה גורם לי כל מכתב שמחה. אנו עובדים כאן קשה מאוד. כמעט ולא ישנים בלילה. בשבוע האחרון ישנתי כשלוש שעות כל לילה. הבעיה היא שלא מאפשרים לנו להשלים שעות שינה במשך היום. בכלל יש כאן בעיה שאותי מאוד מרגיזה. דורשים מאיתנו לבצע דברים באיכות ובעומס שרק אדם בוגר יכול לבצע, ועם כל זאת – ממשיכים להתייחס אלינו כמו אל ילדים. למרות כל הבעיות: הקור, המשמעת הקשה, הגעגועים וכו' – אני מאושר למדי. מספר סיבות לכך: הראשונה היא שבין משמרת למשמרת אני מוצא לעיתים זמן פנוי ללימוד או לכתיבת מכתבים, כך שאני לא מאבד קשר עם העולם השפוי. השניה היא שאני יודע, שאני מבצע דבר בעל חשיבות עליונה – הגנה על ארצי ועמי. כשכותבים מילים אלו הן נראות נדושות, וכאילו לקוחות משירי מולדת של שנות ה־50. אולם כשעושים סיורים לאורך גדר המערכת ורואים במרחק כמה עשרות מטרים ממנה ישוב יהודי – לפתע, קל יותר לשמור על עירנות ולא להירדם, ואותן מילים נדושות מקבלות משמעות שונה לגמרי.

חוץ מזה, לא נדרש מאיתנו מאמץ פיזי רב. (רוב הסיורים הם על קומנדקרים) והבעיה העיקרית היא לשמור על עירנות במשך 6 שעות הסיור. לגבי, בדרך כלל, הדבר לא מהוה בעיה. אני מוצא דברים רבים להרהר בהם. וכשנגמרים הרעיונות – אני פשוט מתחיל לשיר …

כעת, אני מתחיל להבין שכל הדרישות הקשות והמוזרות שדרשו מאיתנו בטירונות, חישלו אותנו למעשה. בתחילת הטירונות, כשהייתי צריך לקום באמצע הלילה לשמירה של שעה, בקושי הצלחתי שלא להירדם. ואילו כעת מעירים אותנו לפעמים בשעה אחת-עשר לאחר שעתיים של שינה, ואנו יוצאים ל־6 שעות סיור… אז אולי בכל זאת יש קצת הגיון בשגעון. (ההדגש הוא על קצת. למדתי שבמסגרת כה גדולה ומסובכת כמו הצבא לפעמים כדי לשמור על סדר או משמעת – מעדיפים לוותר על ההגיון. אולם אני מקבל בלית ברירה את המצב, ומסתפק בכך שאני שומר לעצמי את מידת ההגיון, ושוקל במאזני הצדק הפרטיים שלי את כל המתרחש סביבי).                                         אני מוצא שוב ושוב עד כמה קיום המצוות מחזקני וגורם לי אושר. השבת, למרות שיצאנו בה לסיור – היתה ממש חוויה. שכן התפילות, הזמירות, ההתרחקות מכל עובדין דחול – יוצרת תחושה שונה לגמרי. אני מרגיש לעיתים קרובות שבכניסת שבת נחה עלי רוח אחרת. אני נרגע, מדבר בטון שקט יותר, מחייך יותר, כועס פחות – ממש "מעין העולם הבא!". אולי זהו פירוש המאמר "יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת את ישראל".

נראה לי, שאסיים כאן.

להתראות אלעזר,

אלי

נ.ב. (יום ראשון)

היום עברתי על מכתבי, וגיליתי לדאבוני שהוא שדוף ורדוד. כתבתיו אתמול בשעת לילה מאוחרת והייתי עייף מאוד. אולם, אין בידי מספיק זמן כדי לכתוב מכתב חדש, עימך הסליחה.                   כמו כן שכחתי לשאולך בדבר ספרך החדש. האם כבר אפשר להגיד "מזל טוב"?

נ.ב.

המכתב נכתב בתנאי שטח קשים. נא להתחשב בכך הן בתוכנו והן בצורתו החיצונית.

"את לא יודעת עד כמה אני מקנא בך שיש ביכולתך ללכת לשיחות של הרב אבינר. הוא אחד מהאנשים שאני ממש מעריץ. מה לעשות. כשאחזור לישיבה אשתדל להשלים את החסר".

בס"ד יום רביעי כסלו התשמ"ח

לאלעזר שלום! לפני זמן לא רב כתבתי לך, אולם החלטתי ליטול שוב את העט בידי ולכתוב שנית. ראשית, המכתב האחרון היה מבולבל ודל למדי. הוא נכתב בשעות שאינן מן היום ואינן מן הלילה (זריחת החמה או שקיעתה אינן מהוות סימנים מוסכמים להמשך הפעילות. לעיתים, מסיירים בלילה וישנים ביום – וכן להיפך). מה גם שהייתי נתון לבולמוס כתיבה שכן היה עלי לכתוב 3 מכתבים: לך, לעמנואל ולאורה . כך שלבסוף כשהבטתי על דפי הנייר שמילאתים באותיות אותיות – לא הייתי מאושר ממה שהוצאתי תחת ידי. בזמן הזה, יותר מתמיד יש לי זמן רב למחשבה, שכן רוב הזמן אנו מבצעים סיורים ושמירות. הסיורים הם שגרתיים (בעז״ה…) לכן כדי לא להירדם מול הגדר החולפת על פני במשך 6 שעות – אני מהרהר, שר ומנסה להעסיק את מוחי בצורות שונות.

בזמן האחרון חשבתי על הצבא ועלי. איך אני משתלב בו, כיצד אני מתייחס אליו לאחר 5 חודשי שירות. ובכן, בעיני רוב האנשים הסובבים אותי אני נחשב לחייל בינוני ומטה. יש לכך מספר סיבות. מבחינה גופנית מעולם לא הייתי חזק, וחלק גדול מהמאמצים הנדרשים בצבא הם פיזיים. כך שבאופן אוטומטי נשללת ממני האפשרות למלא מגוון של תפקידים הדורשים כוח פיזי רב.

אולם למעשה זוהי סיבה משנית, שכן יש עוד מספר חבריה במחלקה באותו סדר גודל שלי. בעיה נוספת היא העובדה שאני נוטה "לרחף". כלומר, לעיתים קרובות אני קץ בכל הקטנות והגסות שמסביבי, ואני מנתק מגע מהמציאות המרגיזה ועובר לעולם המחשבות וההירהורים. במסגרת הקשוחה שמסביבי מתפרשת פעולה זו לעיתים כסימן לטיפוס המום שאינו יודע מהמתרחש סביבו. בעיה נוספת אותה כבר הזכרתי באחד המכתבים שעברו, היא נטייתי לנתח ולבדוק כל דבר במאזני ההגיון הפרטיים שלי, שלא תמיד חופפים ל"מאזני ההגיון הצבאי". אני גם נוטה למאוס באימונים החוזרים על עצמם שוב ושוב, וכך לפעמים אחרי כמה ימי אימון על אותו נושא בדיוק, כל העסק נמאס לי ואני מתחיל לזלזל. לרוע מזלי, במהלך הטירונות נפגעתי מספר פעמים בצורה קלה (נקעים, מחלות קלות) שגרמו לי לעיתים לבעיות זמן רב לאחר מכן במהלך האימונים. חוץ מזה, טוען מפקדי שחסרה לי "אגרסיביות". נו באמת, כמה פעמים אפשר להסתער על הר שומם ולהתרגש מהנושא?

לפני כחודש היתה לי הפתעה קטנה. אחד המכי"ם, בשיחת הפרידה שלו, סיכם את דעתו על המחלקה. הוא אמר שהיו כמה חבר'ה שגרמו לו לאכזבה רצינית, ומספר אחרים – שנהנה מאוד לעבוד איתם. מכל המפקדים שהיו לי עד עכשיו זה היה המפקד שאיתו באמת לא הסתדרתי (הוא מושבניק, 1.95 מ', פרא אדם, מהיר חימה וכד' – בקיצור, היו לנו היתקלויות רבות). אני הייתי משוכנע שהוא מכליל אותי בקבוצת החבר'ה שהרסו את המחלקה, וקיויתי שהוא לא יזכיר את שמי בפירוש. והנה להפתעתי המוחלטת, הוא הזכיר את שמי בתור אחד החבר'ה שהוא נהנה לעבוד איתם… אז אולי לא הכל אבוד…                                                                                      נקודה נוספת שמעסיקה את מחשבותי, היא השיבה לישיבה. יש בי המון מרץ, וצימאון עז לחזור לעולם הישיבות. אולם מקנן בי החשש שלא אצליח לעמוד במשימה החשובה ביותר: חדירה לעולם הגמרא. הקב"ה חנן אותי באהבת ספרים ובתאווה ללימוד מכל סוג שהוא. אולם לדאבוני, במשך כל השנה שעברה בישיבה – לא למדתי גמרא כראוי. אני חייב להדגיש שלא התבטלתי – כי אם למדתי נושאי קודש אחרים. אומנם זכיתי להערכה על לימודי בנושאים אחרים, אך אני מרגיש כחייל שמצטיין בפירוק והרכבת נשק, ביחס לחברים, בתורנות מטבח, ובידע בנושאים צבאיים מגוונים – אולם לבסוף ניכשל כשהוא מגיע לשדה הקרב. והרי כל אימוניו והכשרתו היו כדי שינצח בקרב… אני מקווה שאצליח להתמודד בכבוד עם אתגר זה כשאגיע לישיבה.                                                          נושא נוסף שיעמוד למבחן עם שובי לישיבה, הוא מערכת יחסי עם אורה . עד עתה התראנו בצורה בלתי סדירה. כעת, אנחנו מנסים בכל כוחותינו לשמור על קשר באמצעות מכתבים וטלפונים. אולם המבחן האמיתי יהיה כשנוכל להתראות זה עם זו בצורה סדירה. אני עדיין לא יודע כיצד ישתלבו רצונותיי להידוק קשריי עם אורה בהידוק קשריי עם עולם התורה. אני מאוד מקווה שאף צד לא יפגע מהשילוב. (הבעיה עולה במיוחד, עקב העובדה שישיבתי ואורה ממוקמים בירושלים). עד סיומו של מכתב זה עברו חלפו יומיים. היום יום ששי עוד מעט תיכנס ה"מלכה", ועלי יהיה לקבלה כשאני נושא אפוד ונשק, ונוסע בקומנדקר לאורך הגדר… אני מקוה שהמלכה תתחשב במצבי, ותראה בנו משמר כבוד.

 

להת' אלי

"לאחר שעות מורטות עצבים התבשרתי קרוב מאד לכניסת שבת שאני נשאר בסוף שבת בבסיס בגלל מס' סידורים טכניים שלא סודרו. אולי כדאי גם לספר לך ששקעתי לתוך יאוש מר וקודר (שכן תכננתי להגיע במוצ"ש לירושלים – וכל תוכניותי התפוגגו בגלל… סידורים טכניים) שממנו יצאתי רק בזכות כניסת שבת המלכה ותפילת קבלת שבת הנפלאה שנערכה בבית הכנסת החטיבתי…

בס"ד יום רביעי כ"א טבת התשמ"ח

לאלעזר שלום! זה זמן רב מאוד שלא כתבתי לך. בשבוע האחרון נבע הדבר מחוסר זמן פנוי. המחלקה שלי עברה למוצב סמוך, והדבר העמיס עלינו עבודה רבה. בנוסף לכך יצאתי ביום שני לסיור (בלבנון!), שבסופו ביצענו מארב במשך כל הלילה. ולמחרת בבוקר – חזרנו למוצב תוך כדי סיור נוסף. אולם על כך פרטים בהמשך.

לפני כן לא כתבתי מסיבה הפוכה – עודף זמן פנוי. כפי שסיפרתי לך בטלפון, הייתי כשבוע וחצי בבית ליד. הדבר היה בתחילה חידוש מרענן לאחר חודש שלם בקו שבו עבדנו קשה מאוד. לפתע גיליתי צה"ל שונה. בצה"ל השונה מותר ללכת לחדר באמצע השמירה, במקרה שהשומר נוטש את משמרתו הוא זוכה לכל היותר בנזיפה קלה.

בכלל, סדר יום משוגע. השכמה – 9.00 (במוצב – 5.30).

כולם "ריחמו עלי, כי הייתי צריך לקום שעה קודם כדי לא להחמיץ זמן קריאת שמע. כך שכל בוקר התפללתי כמו בשבת – בשעה 8.00. תחילת עבודה – 11.00 (במוצב – מיד עם ההשכמה, או אפילו לפני כן) שכן בבית ליד לוקח שעה להתעורר, ועוד שעה להתכונן ל"יום העבודה״ הקרב ובא. משעה 11-12 עובדים קצת. בשעה 12 מפסיקים שכן צריך לאכול ארוחת צהריים. בקיצור גומרים לעבוד ב־15.00 (כל מי שאמור לעבוד מסתלק הביתה בשעות האלה). בנוסף לכל זאת, כל אחד אמור לשמור שעתיים בלילה. היות ונשארות לכל אחד 10 שעות פנויות בלילה, רבים מנצלים אותן על מנת לבקר את העולם האזרחי שמחוץ לבסיס. מספר פעמים בשבוע קפצתי לביקור בבית, וחזרתי באותו הלילה. חוסר המעש התמידי בו נמצאתי רוב היום (שכחתי לציין – ״העבודות" שעשינו בד"כ הם גירוף עלים, סידור חפצים וכד'. מרתק, האין זאת?) גרם גם לעצלנות מחשבתית. אומנם למדתי קצת במשך היום, אולם הייתי יכול ללמוד הרבה הרבה יותר. (לפחות דבר אחד חיובי – קראתי באותה התקופה את ספרו של ויקטור פרנקל ״האדם מחפש משמעות", ונהניתי מאוד. הוא מונח על מדף הספרים שלי זה זמן רב ולא היתה לי הזדמנות לקוראו. ספר מעניין מאוד שעורר אצלי מספר נקודות למחשבה). העצלנות התבטאה גם בכתיבת מכתבים – בכל אותה תקופה לא כתבתי אף מכתב! אולם, יתכן שבכך אשם הטלפון שאליו היתה לי גישה במשך רוב שעות היום, כך שמדרך הטבע כשחשבתי על מישהו, ניגשתי לטלפון ודיברתי עימו, במקום למלא דפים על דפים בכתב צפוף. בסופו של דבר, נמאסה עלי הבטלה. כמעט שכחתי. למרות שכל יום כמעט הגעתי הביתה, רציתי מאוד לצאת הביתה בשבת. אולם עקב כל מיני מחדלים של אנשים מסביבי – הודיעו לי שעלי להישאר שם בשבת.

התרגזתי מאוד שכן כבר 6 שבתות שלא הייתי בחיק משפחתי, וחששתי שמיד לאחר בית ליד אחזור לקו (או אקבל חופשה באמצע השבוע – כפי שאכן היה לבסוף) וכך יצא שעוד מספר שבתות לא אגיע לביתי. לאחר מספר שיקולים מהירים ובדיקת אחוזי הסיכון, קמתי ועשיתי מעשה – יצאתי הביתה ללא בקשת אישור. אני חייב לציין שקדם לכך ניתוח מעמיק של סיכויי היתפסותי (שהיו קלושים למדי) אולם המעשה עצמו נעשה בעקבות כעסי הרב. כל מי שהיה אמור לתת את האישור, העביר את הנושא לרשות אחרת, והרגשתי שאם אני לא אדאג לעצמי – אף אחד לא ידאג לי. השבת עברה עלי בנעימים תוך כדי שאני מנסה לא לחשוב על מעמדי המשפטי מבחינת הצבא (דבר שהצלחתי בו טוב למדי), ומיד במוצ"ש חזרתי לבסיס. הכל עבר בשלום בעז"ה. רק לאחר מכן חשבתי שאכן הבריחות הביתה באותו מקום, אכן היו נורמה, ואחרי שהדבר מצליח מספר פעמים המעשה נראה טבעי למדי. אולם ברגע שנתפסים-גזר הדין יכול להיות מאסר בפועל בכלא צבאי. אולם כפי שאמרתי – הכל עבר בשלום. כל הסיכונים שנטלתי על עצמי התגלו ככדאים ביותר.                                                פעם לפני שבוע עברתי מ"בירא עמיקתא לאיגרא רמא". הן מבחינת התפקיד אותו אני ממלא והן מבחינה גאוגרפית. אומנם זמני הפנוי הצטמצם מאוד. (הנסיבות לכך שאני כותב עכשיו, הן שהרכב עימו אנו אמורים לעשות את הסיור תקוע, ואנו יושבים בתוכו אל מול גדר הביטחון. צופים מצד אחד על כפר לבנוני ושדותיו המוריקים, ומצד שני על מטע תפוחים של המושב הסמוך. אנו מחכים למכונאי שיבוא לתקן את הרכב, ובינתיים החלטתי לרשום מספר מילים.)

כפי שכבר הזכרתי במספר מילים, יצאתי ביום שני לראשונה בחיי לפעילות מבצעית. מפקדי (שכפי שהזכרתי במכתבים שעברו) אינו מחבבני ביותר, החליט משום מה להוציא אותי הפעם לפעילות. הפעילות כללה סיור רגלי (טווס – בלשון צבאית) עד מקום המארב, עם רדת הלילה – כניסה למארב עד עלות השחר – ולאחר מכן – סיור רגלי בחזרה לגבולות הארץ. הטווס היה לי קשה מאוד מבחינה פיזית. על גבי הניחו תרמיל גדול מימדים כשבתוכו ציוד חורפי למשך הלילה והדבר מאוד הכביד עלי. המסלול היה בשטח הררי ובתוך נחלים. המשא שעל גבי נראה ככבד מרגע לרגע. בקיצור – הרגשתי כמו באחד המסעות בטירונות. כשהגעתי למקום המארב פלטתי אנחת רוחה. לא אלאה אותך בסיפורים על המארב. למזלנו הקור לא היה נורא כל־כך (כפי שאמר אינשטיין: הכל יחסי…), הבעיה היתה רק שבאמצע הלילה החל לרדת גשם… לא נורא. גם את זה עברנו. לפני עלות השחר עזבנו את מקום המארב והתחלנו במסע חזרה. תוך כדי גשם שוטף לאחר מספר שעות של הליכה מאומצת הגענו לגבול. מעולם לא חשבתי שאשמח כל־כך לראות את גדרות התיל הפרושות לאורך הגבול… נראה שגם דבר מדכא כמו גדר יכול להיות מחזה מרנין.

לפני הסיור חלפו בי לפתע מחשבות על כך שיש סיכוי שלפתע אמצא את עצמי תחת אש, נלחם על חיי. אני חייב לציין שהיתה זאת מחשבה מפחידה במקצת. טוב, אלעזר, אסיים כאן. ד״ש לעמנואל, אני מקווה שיהיה לי עוד מעט זמן פנוי ואוכל לכתוב לו.

להת'

אלי

בס"ד יום שישי ג' שבט התשמ"ח

לאלעזר – שלום!

זמן לכתיבת מכתבים – אין לי. שעות היום והלילה מתמלאות בסיורים, שמירות ועבודות מוצב. לכן, התחלתי להתנדב לצאת לסיורי בוקר בהם יש הרבה הפסקות, אותם אני מנצל ללימוד וכתיבה. אני נמצא כעת 5 מ' מגדר המערכת. בתור משטח כתיבה משמשת לי קופסת תחמושת שמתוכה משתרבב סרט כדורים הנבלע בין קרביו של המקלע. אנו נמצאים כעת בתצפית מעל ואדי כשבמרחק קטן, על כתף ההר, שוכן כפר לבנוני. לפני יומיים, היה ניסיון חדירה בגיזרה שלנו. סיור שלנו הוזעק למקום וחיסל תוך מספר דקות את שלושת חברי החוליה. כל חיילי הפלוגה מאוד גאים על ההצלחה. לא אפרט את מהלכי הקרב, שכן הדבר נכתב באריכות בעיתונים ואפילו בטלויזיה, כך שאין מה להאריך בנידון. האירוע גרם להדגשת חשיבותנו באזור. אני חייב להודות שלאחר מס' שבועות של שיגרה בקו, מתחילים לשכוח עד כמה האויב קרוב, וכיצד בכל רגע ניתן למצוא את עצמך בקו האש.

בראותי את כל השמחה והגאווה העוטפים את האנשים סביבי, הרהרתי לי: הרי באותה מידה יכול היה להיוצר מצב בו היו מספר נפגעים מחברי, ואז כולם היו הולכים שפופי מבט והבעת עצב על פניהם. הרי אם אותם כדורים שחלפו מעל לראש חברי היו חולפים מעט למטה יותר… ואם המחבל לא היה מחטיא [ממרחק 10 מ' (!)] את טיל הכתף שירה… במקום למצוא בעיתונים תמונות צבעוניות של חיילים צוהלים, עלולים היינו למצוא תמונות במסגרת שחורה…

במסיבה שנערכה לאחר האירוע, נשמעו דברי ברכה לחיילים, למפקדים, לגדוד, לחטיבה.         שכחו מישהו. את אותו אחד שהסיט את הכדורים וגרם לטיל הכתף להחטיא את מטרתו. בכל הסעודה ניסיתי לחשוב ככל האפשר שאני רואה בה סעודת שבח והודיה, ולא סתם הפגנת שחצנות. קל לומר בסוף התפילה את יסוד האמונה הראשון כפי שניסחו הרמב"ם: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים". קשה הרבה יותר לזכור זאת כשחבר מספר איך הוא הסתער על המחבלים, ואיך הוא ירה בהם, ואיך המ"פ ירה למחבל בראש.                                                                                                     בראש השנה אמר לי אחד הרבנים מהישיבה, שבא לבקרנו בצבא, ש"העולם" נקרא כך מלשון עלום, העלם. היות ומלכותו של הקב"ה נעלמת בו. (זה הסימן שבר"ה בו אנו ממליכים את הקב"ה, הלבנה מכוסה, והחג נקרא – כסה). רגשות מיוחדים פיעמו בי, כשבמהלך המסיבה (=סעודת ההודיה…) הגיעו מספר זאטוטים מקיבוץ מנרה הסמוך (אליו התכוונו להגיע חברי החוליה).

למרות שניתן היה למצוא הרבה בנליות  במורה המביא את תלמידיה להודות לחיילים, ולגחך למקרא כרטיסי הברכה הכתובים בכתב הבלתי קריא כמעט של תלמידי כיתה א', והמעוטר בציורים ילדותיים – המעמד ריגש אותי מאוד.  הילדים והילדות הצטופפו ע"י שולחננו, והביטו בעיניים מבויישות מעט על עשרות החיילים שבגדיהם המרושלים מכוסים בבוץ. ולפתע הרגשתי שכל הבוץ, האבק, הגשם, שעות השמירה האינסופיות, הסיורים החדגוניים להחריד – מקבלים מימד שונה לגמרי.

יום ראשון. לא הספקתי לסיים את המכתב ביום שישי ואני ממשיך היום בתקוה לסיימו ולשלחו כבר מחר.                                                                                                                             השבת עברה בצורה יפה. הצלחנו לארגן מנין בשבת בבוקר (מבצע לוגיסטי מורכב ביותר בהתחשב בכך שאנו בדיוק עשרה, וצריך לדאוג שאף אחד לא ישובץ בסיור/שמירה (תורנות בשעת התפילה). בערב שבת מצאתי את עצמי בסוכת פח משונה – בש.ג. כהרגלי בקודש התחלתי לזמר שירי שבת. מהר מאוד מצאתי את עצמי שר את שירי ישיבת הכותל. תוך כדי שירה, החלו הרגליים לטופף, ומול עיניי ניצבו לפתע אבני הכותל המסותתות שלמולם במעגל גדול מחוללים תלמידי הישיבה. והנה מופיעה לה דמותו ההדורה של ראש הישיבה, בפרק השחור והמגבעת השחורה כשהוא מוביל את הרוקדים בסבר פנים רציני…

הישיבה נמצאת רבות במחשבותי. בכל פעם בהם העניינים אינם מסתדרים כמו שצריך (ויש הרבה כאלה…), לאחר עימותים מרים עם אגואיסטים רעי לב המוכנים לרמוס את כל הנמצא סביבם כדי להשיג מעט טובות הנאה לעצמם. – אני מתרפק באהבה על הזכרונות מהישיבה ועל העובדה, שעוד 3 חודשים, אי"ה, אזכה לחבוש שנית את ספסלי ביהמ"ד. אני כל כך משתוקק לחיות שוב כמו אדם נורמלי, שעושה דברים מרצונו ולא בגלל שקיבל פקודה לעשות כך. אני מייחל לציית לפקודות, לפקודות של אנשים שאת חוכמתם וידיעותיהם אני מעריץ. ולא של בחורים שסמכותם לתת לי פקודות נובעת בד"כ מכך שהתגיסו לצבא שנה/שנתיים לפני. בקיצור, ככל שחולף הזמן אני מבין עד כמה אני שייך לישיבה. הצבא, ככל שאני מעריך את חשיבותו, ומנסה למלא את חובותי בצורה הטובה ביותר – אינני יכול להתחמק מההכרה שהוא קרקע זרה לגבי בו נשללת ממני האפשרות להתפתח בצורה בריאה.                                                                                                               טוב, עד כאן קיטורים…

הינך סקרן בודאי לדעת על אודות המתרחש ביני לבין אורה . ובכן, ריחוקנו זה מזו מגביר אמנם את הגעגועים בשני הצדדים. אולם תדירות הגעתי לציויליזציה (פעם בחודש במעט) אינו מאפשר התקדמות מהירה יותר במערכת יחסינו. אומנם אנו מדברים כמעט כל יום בטלפון (אחת מיתרונות המוצב הוא שעומד לרשותנו טלפון רוב שעות היום והלילה) וכותבים זה לזו והדבר מסב לשנינו עונג רב – אך אני שואף לכונן מערכת יחסים הדוקה יותר, דבר שלצערי קשה לממש בתנאים הנוכחים. אי"ה, עוד שלושה חודשים, אתחיל לעבוד על הנושא בצורה רצינית יותר.

אלעזר, אני מתנצל על המכתב המבולבל. מן הסתם אשמות בכך שעות השינה המעטות אותם ניתן לי לישון בלילה.

כל טוב ולהתראות בקרוב

 אלי

* ריבוים של המחיקות, והניסוחים מחדש, נובע מהניסיון להביע תחושה מיוחדת מאוד, בעזרת כלי הביטוי הדלים להחריד שברשותי…

"מה שמייחד את שהותי כאן, מכל שאר שרותי הצבאי, היא העובדה שסוף סוף אנחנו עושים משהו מבצעי. אמנם גם בסיורים ובמעצרים שבצענו בבלטה, בשכם ובמחנות פליטים אחרים, הגנו על מדינת ישראל ותושביה, אולם קצת קשה להרגיש זאת כשעוצרים ילד בן 12 שזרק אבנים (למרות שאני משוכנע שצריך לעשות כך.) ואלו כאן, מצד אחד של המוצב רואים עד האופק את שטח לבנון, ומהצד השני רואים את שטח ישראל ואת הישובים מנרה, מרגליות, כפר גלעדי, תל חי, משגב עם, קרית שמונה ועוד ועוד. כמו כן רואים היטב את בסיס הנח"ל אליו חדר המחבל בשבוע שעבר, והדבר מהוה תזכורת עד כמה הסכנה מוחשית."

לאחי ורעי, דעסקין באוריתא באתרא קדישא הדין.

בס"ד מוצש"ק תולדות התשמ"ח" *

לאבי, ישראל ואיתמר! דרשו חז"ל, "או חברותא או מיתותא**". ולכן, לכאורה צריך הייתי לדחות ביקור זה, למועד אחר בו אוכל לפגושכם. אולם שאלתי לשבת (אל תקרי לשבת אלא לשבוֹת) בבית ד' כל ימי חיי (ראה תהילים כ"ז, ומכתבו של ישראל…) היתה עזה כ"כ (וכמו כן חזקה עלי הוראת חז"ל – מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה) עד שהחלטתי להסתמך על דרשת חז"ל אחרת – "אדם כי ימות באוהל – אין התורה מתקיימת אלא במי שממית** עצמו באוהלה של תורה".

בע"ה, עברה עלי שבת נעימה ומחכימה. התבשמתי מעט מאוירה של ירושלים, מאוירתה של הישיבה, ואני חוזר לצבא מעודד ומחוזק. כידוע לכם, אני נמצא כעת בקורס צלפים. בע"ה, הדבר מאפשר לי ללמוד מעט, שכן יש לנו מעט זמן פנוי.                                                                הקורס אמור להיגמר עוד שבועיים. השבוע – בנטוף, שבוע הבא – בה"ד 3. לנבי ביקור – היות ואני היחיד מישיבת הכותל בקורס – אני לא חושב שכדאי שתבואו לבקרני. אני יודע שהחבר'ה בשריון מקפידים מעט על הישיבה על כך שהם קבוצה גדולה של כותליניקים, שנמצאים קרוב לירושלים, ובכ"ז – אין הם זוכים לביקור. כך שעדיף לנצל את הביקורים אצלם, היות והם עכשיו בתנאים קשים (יחסית לשריונרים…) וכל ביקור של הישיבה הוא בעל חשיבות רבה. אבי, תודה רבה על הדאגה המקפת לכל הנוגע לאירוח בשבת הן ברוחניות והן בגשמיות.

מצפה לראותכם בקרוב

להת' אלי

נ.ב.

חילכם לאורייתא!

.נ.ב 2

אבי, נראה שהחזון איש זצ"ל, מביט בעיניים כעוסות במקצת על הפרארי שמולו…

.נ.ב 3

השתמשתי בשעון המעורר מדין "ניחא ליה לאדם ליעבד מצוה בממוניה". תודה

*המכתב נכתב חודשיים לפני שאלי נפל.

**ההדגשות במכתב הן של אלי הי"ד.

יום חמישי בשבט התשמ"ח

לאמא, אבא, שחר וברק – שלום! אי"ה, אגיע הביתה לפני המכתב. אולם, לפי המצב בשטח, נראה שלא אגיע בשבוע הקרוב, ולכן החלטתי לכתוב מכתב כדי שלא תחשבו שאומנות הכתיבה נשכחה ממני במהלך שירותי הצבאי.

ובכן, אני נמצא בקו כבר שבועיים. מצב רוחי טוב למדי רוב הזמן. אנו נמצאים כעת במוצב אחר הנמצא כמה ק"מ בסמוך למוצב הקודם ששהינו בו. במוצב שלנו יושבת רק מחלקה 3 (המחלקה שלי), בעוד שאר הפלוגה נשארה בצפורן. מבחינת עבודה – אנו עובדים כעת קשה יותר, שכן משום מה המחלקה שלנו (1/3 פלוגה) מבצעת תפקידים של חצי פלוגה – כך שיש לי זמן פנוי אפילו פחות מבעבר. מצד שני, נמצאים איתנו פחות מפקדים, כך שהאווירה מעט נינוחה יותר. כמו כן יש לנו טלפון במרבית שעות היום דבר המאפשר לי להטריד מדי פעם את האנשים הקרובים אלי ולהזכיר להם את קיומי.

שלשום, כפי שודאי ראיתם/שמעתם/קראתם בכלי התקשורת, היתה התקלות עם מחבלים בגזרה שלנו. סיור של הפלוגה חיסל את המחבלים (3) ללא אבידות או פגיעות כלשהם. הפצוע היחידי הוא קשר המג"ד שהגיע למקום. למעשה היה מאחור ולא בקו ההסתערות, ונפצע מהתפוצצות כלשהי. הוא אינו שייך לפלוגה ולכן מבחינתנו התוצאה היא 3:0 לטובתינו. אני אישית לא הייתי מעורב בהתקלות, גמרתי סיור כמה שעות לפני החדירה. באמצע הלילה "הקפיצו" את כל החיילים להגן על המוצב, כך שלמעשה רק שמעתי את הדי היריות (שהיו, דרך אגב קרובות למדי). ענין של מזל/חוסר מזל – תלוי בהשקפה…

לפני שבוע שהיתי בשטח לבנון 24 (!) שעות בפעילות מבצעית. יצאנו משטח ארץ הקודש בצהרים, בצענו סיור ברצועת הבטחון. עם רדת הלילה נשכבנו בתוך ואדי ובצענו מארב. באותה לילה החליטו כנראה המחבלים באזור לקחת ערב חופשי, כך שלאחר לילה שלם של ציפיה מורטת עצבים, עזבנו את המקום לפני עלות השחר ללא תוצאות. חזרנו בצהרי היום שלאחריו בסיור רגילי לשטח הארץ. על הכתב הדבר נראה קל למדי. למעשה המשימה היתה קשה מאד מבחינה פיזית, שכן נשאתי על הגב את הציוד החורפי של חלק מחברי המחלקה והדבר הכביד עלי מאוד. ההליכה הייתה בתוך ואדי מהמם ביופיו, אך כשהולכים עם הנשק דרוך, עם אפוד מלא מחסניות ותרמיל ענק על הגב במשך מספר שעות – מעט קשה להנות מהנוף.

אני נמצא כעת בצפורן. אספו את כל הפלוגה כדי לחגוג את ה"מאורע". מילות עידוד, משקאות קלים, שירים, ואפילו שמפניה… מזל שלקחתי מעיל. רוב תכולתם של בקבוקי השמפניה התפזרו בחלל החדר כשהם מרטיבים את כל הנמצאים בו. כעת במקום הריח הרגיל האופף חייל חי"ר. נודף מכולם ריח של שמפניה.                                                                                                           אתמול קיבלתי מכם חבילה. לחבילה במקום בו אני נמצא, נודעת חשיבות מעל למשקלה הסגולי בשוקולד ועוגיות. תודה. אני נושא עימי את המצלמה כמעט לכל סיור, ומצלם ומצלם. אני מקוה מאוד שהתמונות יצליחו, ושאוכל סוף סוף להראות לכם חלק מחיי בקו. היות ובדרך כלל אמהות מתענינות בתנאי המגורים של בניהם – אנסה למסור מספר פרטים. ובכן, אנו מתגוררים בשתי מכולות (אשקוביות) כשבכל אחת 10 מיטות. נשמע צפוף? – אכן, צפוף מאוד. (כל המיטות הן מיטות קומותיים…) יש לנו חימום בחדר כך שבלילה אנו לא סובלים מהקור. מה גם שלפעמים ישנים עם הבגדים (כולל נעליים…); החבר'ה שהם כיתת כוננות, אמורים להיות מוכנים ליציאה תוך 2 דקות מרגע ההודעה. או סתם חבר'ה שיש להם כ"כ מעט זמן לישון, שהם לא טורחים לבזבז דקות שינה יקרות בנעילת נעליים וחליצתן.

טוב, אני מסיים באמצע היות ויש כעת חבר שנוסע עכשיו הביתה ואני רוצה לשלוח איתו את המכתב.

להתי

אל תדאגו – בע"ה הכל יהיה טוב

שלכם, אלי

"היום בסיור נפגשנו באדום חזה חמוד (ציפור שיר קטנה) ובעוף דורס יפהפה אותו לא הצלחתי לזהות. שניהם העלו בי מחשבות. אדום החזה היה כ"כ לא שייך לגדר התיל הסבוכה עליה ישב. הוא שייך לעולם אחר, בו אין גדרות תיל, חיישנים לגילוי פריצות וכדו'. עם אדום החזה יש להפגש באחו מוריק או בחורשה שלווה, ולא על גדר המערכת.                                                                  העוף הדורס המרחף לו בגבהים, כשהוא נעזר בזרמי הרוח, נראה כ"כ אצילי וחופשי במעופו, כשהוא אינו מתחשב בגבולות, גדרות וכדומה. הוא משקיף עלינו מלמעלה וודאי מתפוצץ מצחוק למראה האנשים שם למטה, המטלטלים בתוך קופסאות מתכת מרעישות, כשהם אוחזים מוטות מתכת בידיהם."

אלי – קורות חייו…

אליעזר נולד ב־24.3.68 כ"ד באדר תשכ"ח בתל אביב, בן בכור למשה ולאה.

מכתה א' ועד ה' למד בביה"ס דיזנגוף בתל אביב, ולאחר מכן עבר עם משפחתו להרצליה. בכתה ו' למד בביה"ס "בר אילן" בעיר, ואת כיתות ז-י"ב למד בחטיבת הביניים ובישיבה התיכונית "נחלים" במגמה ללמודי "תקשורת המונים", אלי היה חניך פעיל ומדריך בסניף "בני עקיבא" בהרצליה את שרותו הצבאי בחר אלי לעשות במסגרת ישיבות ההסדר המשלבות תלמוד תורה ושרות צבאי, בשיבת הכותל.

אלי התנדב לצנחנים לפלוגת מאי 87 "אפעה", פלוגה בה משרתים יחדיו בני גיוס מאי, בני עליית הנוער ובני ישיבות ההסדר. את מסלולו בצנחנים החל אלי בסנור – בסיס הטירונים, לאחר זמן קצר עבר לשטח האימונים בחמאם, שם למד את עקרונות תורת הלחימה. במהלך הטירונות עבר קורס צניחה וזכה לענוד על חזהו את כנפי הצניחה.

את הטירונות הקשה סיים במסע כומתה המפרך, שבסופו קיבל את הכומתה האדומה – לה משתוקק כל צנחן.

הזמן חלף והפלוגה עלתה לצפון לתעסוקה מבצעית בגבול לבנון. כבר בתחילת הקו יצא אלי  ל"קורס צלפים", ובחזרו לפלוגה מהקורס השתלב במהירות בפעילות השוטפת .

לילות ארוכים וקרים "בילה" אלי עם חבריו לאורך גדר המערכת כשמטרה אחת ויחידה עומדת לנגד עניהם: הגנה על ישובי הצפון.

משך כל שירותו שילב אלי את "הספרא והסיפא" הוא חכה בקוצר רוח לחזור לישיבה, אך לא הזניח ולו לשניה את משימתו העיקרית באותו שלב…..

היה זה ליל חורף שיגרתי. הבט"שית נעה הלוך ושוב לאורך גדר המערכת, החברה, כמו בכל סיור לילה, ניסו להעסיק את עצמם על מנת לא להירדם.

 נדמה היה שהנה שוב חולפות להן השעות… ובוקר שגרתי נוסף יעלה על הגבול. לפתע התקבלה הודעה בקשר על זהוי שלוש דמויות המסתובבות בשטח לבנון.

החברה נכנסו לתצפית והיו בכוננות להמשך.

לאחר שעה שעה קלה התקבלה התראה על חדירה ודאית של חוליית מחבלים סמוך לקבוץ יפתח.

החברה הגיעו במהירות לנקודת הארוע, ובמהלך קרב קצר ואכזרי נהרגו אבשלום בשארי ואליעזר שפר הי"ד.

מחברת ההגיגים של אלי

יום ראשון ז' אדר התשמ"ז

חיוך אמיתי אחר, נותן המון. יותר מהרבה דברים מוחשיים.

אסור ששוני ומוזרות ייגרמו מבוכה, זאת גם לגבי דעות והתנהגות כפי שאין ללעוג או להידחות מפני אדם קיטע.

יש להסתכל לאנשים בעינים בשעה שמדברים איתם.

אי אפשר להכות אדם שמחייך אליך.

ערך המעשה שעשית יורד בערכו בכל פעם שהצגת אותו לראווה זו הסיבה ל"כל הבורח מפני הכבוד , הכבוד רודף אחריו" היות והכבוד הניתן על מעשה מסוים, גדל עשרות מונים כאשר נודע על המעשה החיובי במקרה (ללא תיווכו של העושה…)

הכחשה והמעטה של מעשה מסוים, אינם בהכרח מראות על ענווה, לעיתים מטרתם היא אך ורק העמדה על האמת והפרכת גוזמאות, (אולם למעשה, גם בכך יש צד של ענווה כשאדם מסיר מעצמו תשבחות שהוא יודע שאינם מגיעות לו)

יש להיזהר מפשטנות יתר בניתוח מאורעות ואנשים.

הוי דן את כל האדם לכף זכות ! (נכתב ביחס לשותפי לחדר, שהחליטו שדיל, שהתארח אצלי בשבת הינו גנב, שודד ונצלן, דבר שנבע מרצף של טעויות.)

המגדלים ילדיהם בפינוק יתר, דומים למגדל נחש בחיקו.

כשמוטלות על אדם שתי משימות והוא עושה אחת מהן בקיצור ובמהירות כדי להספיק לעשות את השניה, משמע שהמלאכה השניה היא העיקרית והחשובה בעיניו, אם כך, מה צריך להיות יחסינו אל אדם המקצר בתפילתו כדי לישון יותר , להגיע בזמן לעבודתו, לצאת מוקדם לטיול?

יש לשמוע דברי כל אחד ויהיה מרגיז ככל שיהיה, ואין לקבל במלואם דברי אף אחד ויהיה נחמד ומרשים ככל שיהיה.

אדם צריך להיות בתוך החברה ומעליה.

אמירה שנאמרה בלהט, לא הופכת לנכונה יותר.

נאומים חוצבי להבות, אימרות מפוצצות, הרמת קול הם דרכי העבודה של: פוליטיקאים: מסיונרים; "מחזירי בתשובה"; אנשים המשוכנעים שהם לבדם הצודקים ו…משוגעים "

לשון רכה תשבר גרם ומענה רך ישיב חמה" (משלי) גם חיוך…

ככל שדבר גדול יותר, כן נדרש מרחק רב יותר כדי לראותו בשלמות ולהגדירו נכונה.

מה שנאמר ע"י טיפש אינו בהכרח מוטעה, ומה שאמר החכם לא בהכרח נכון. יש לבדוק דברים לגופם.

יש להתייחס במידה מסויימת לביקורת הטיפשית ביותר.

אותם המזלזלים בגלוי ב"פרטיה הקטנים" של הדת לפעמים מזלזלים בעיקרי האמונה בסתר.

פעמים ששומעים אותך, אולם אין מקשיבים לך. יש לחזור על הנאמר עד שהשומע יהפוך למקשיב.

יש לזכור שלפעמים הדבר הגורם לך את ההנאה הגדולה ביותר, גורם לחברך את העינוי והצער הגדול ביותר.

תפילה אמיתית, מתוך הלב הנה לפעמים הדבר הפשוט והטבעי ביותר, ולעיתים הדבר הקשה ביותר.

לעיתים, ע"י הוכחת הרע מחטיאים את התועלת שבהוכחה ואת הרע… לכן זהירות!

כשאדם שקוע בתוך הרגל העבירה, הוא אינו יכול להרגיש שזו עבירה. זו הכוונה ב"סור מרע, ועשה טוב".

בנוגע לדברים שבקדושה, יש להיזהר מלהתייחס אליהם מתוך אותם הגדרות שאנו רגילים אליהם מגן הילדים.

דרך יש לשפוט לא לפי אלה שסטו ממנה, לא לפי אלה שהולכים בשוליה, ואף לא לפי אלה שבאמצע הדרך, כי אם רק לפי אלה שהגיעו לסוף הדרך.

ישנה עבדות נוראה של שקיעה בהרגלים רעים.

לא ברור מי אומללה יותר. בת שסביבתה החרדית מחייבת אותה להתלבש בצורה המחמירה והמגבילה ביותר, או בת שסביבתה מחייבת אותה להתלבש לפי קפריזות מתחלפות של מעצבי אופנה בחו"ל. כל זאת מצד ההשקפה החיצונית. ברור שמצד האמת ,בת שמתלבשת לפי דיני התורה עושה דבר שלמעשה מתאים לאופייה ולמהותה הפנימית, שהתורה ציותה עליו בכדי להשיג שלמות, בעוד "צו האופנה מטרתו לשלשל כסף לידי יצרני האופנה.

כפיית דעותיך ומנהגיך על אחרים היא האגוצנטריות האמיתית. לפני שאתה מלביש את בגדיך על חברך, עליך לבדוק אם הם מתאימים לו.

אולם אין נתינה נאצלת יותר מזאת של דעה אמיתית לאדם אחר, אם היא אכן מתאימה לו והוא יודע לנצלה.

לפעמים בשביל לראות, יש לעצום עיניים.

בעולם כמעט ואין דברים מוחלטים. ברע יש תמיד מעט טוב ובטוב יש מעט רע, השלמות מושגת ע"י ההבחנה בין שניהם (דבר שהוא קשה מאוד לפעמים), לקחת את הטוב שבכל דבר רע ולהיפטר מהרע שבכל טוב.

 פגישה עם אדם קרוב גורמת לעיתים אושר רב. יש לזכור זאת במיוחד לגבי אלה שאינם זוכים למבקרים רבים.

הלוואי ויכול הייתי לברך "רפאנו" כמו רופא, ו"ברך עלינו" כמו חקלאי.

"השיבה שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחילה" – הדבר שדור זה חסר ביותר הוא יועץ אמת, שיהיה נאמן על כל עם ישראל.

"כי נר מצוה ותורה אור" – מי שיש בו את אור האמונה, לא יילך לאיבוד בחושך.

ישנה נכות נפשית שרבים לוקים בה – עיוורון ליופי. זהו מום לא פחות מזעזע מעיוור ממש.

ניסוח הליכות חיים ותורות מחוכמות הינו דבר קל יחסית. החוכמה היא יישומם של תורות אלה הלכה למעשה. אדם המזלזל בקיום מצוות ועם זה טוען שהוא מאמין בבורא עולם – הינו שקרן או טיפש.

הגאונות הינה שיא הבדידות. פסגת הבדידות גאונות.

יש להודות לידיד על עצה ואפילו היא טיפשית, שהרי כוונתו היא לטובה.

האדם המושחת ביותר יכול לכבוש אותך ע"י הארת פנים מכאן יש ללמוד את ערכה הגדול של הארת פנים, ואת הצורך להיזהר מאנשים גם כאשר הם מאירים פנים.

כל דקה ודקה בחיים צריכה להיות מוקדשת לקבלה או לנתינה. לא לבזבז זמן.

"לעשות חיים" – לאדם חי אין צורך לעשות חיים. הם כבר נמצאים בו. מטרתו היא לנצלם בצורה הנכונה.

הצחוק האמיתי בא מתוכו של האדם.

לצעירים יש זמן רב, אולם אין להם את התבונה לנצלו. לזקנים ישנה תבונה רבה, אולם כבר אין להם הזמן לנצלה…

הערב ראיתי אשה הולכת ברחוב – ובוכה. מה עושים? אולי יש לראות כל אדם מבוגר בוכה, כילד קטן שממרר בבכי, ואז יהיה קל יותר לגשת אליו ולעודדו ?

בס"ד יום רביעי י"ג סיון התשמ"ז

היום סיימתי את מחברת ה"הגיגים" הראשונה שלי, ואני פותח דף חדש בשנייה.

כשעברתי על הכתוב במחברת הראשונה, שמחתי מאוד על כך שהעליתי דברים על הכתב. שכן "התחדשו" לי דברים רבים שהספקתי לשוכחם מזמן שכתבתים.

מרגיזה אותי העובדה שאני שולט בלשון העברית ברמה כזו שלא תמיד מאפשרת לי להביע מה שאני רוצה. פעמים רבות אני מוצא את ניסוחי עילגים למדי ולפעמים אני אף מפקפק אם משפטים שלמים שכתבתי נכונים מבחינה דקדוקית.

למשל, בקטע האחרון שכתבתי נאלצתי "לשפץ" 2 שורות. הקטע עצמו אורכו ארבע שורות !… בושה וחרפה. אולם, הרי לא מכשולים טכניים זעירים כגון אלו הם שימנעו ממני מלהביע את מחשבותיי בחופשיות.

 הרצון לשלמות בכל נובע לעיתים מגאווה ומעצלות. יש להיזהר.

בס"ד מוצש"ק שלח/יום ראשון כג' כד' סיון התשמז'

השעה 1.19 (בלילה). סיימתי את אריזת חפצי. לאחר חצות נסתיימה מסיבת מלווה מלכה שהיתה למעשה מסיבת פרידה של חברי השיעור שנשארו בישיבה.

להפתעתי הרבה גיליתי שאני עצוב לעזוב את הישיבה. אני יודע שהיא תחסר לי מאוד. אני מבין שהישיבה היא כמעיין מים חיים שזמן כה רב שהיתי בו, יכולתי לשתות מנו, להתנקות ולרחוץ בו, ולטבול במימיו. במשך 9 החודשים הבאים בהם אשרת בצבא, אאלץ להסתפק בכמויות קטנות של מים, רוב הזמן בטיפות טיפות, ואם יתמזל מזלי וכוח רצוני יעמוד לי אולי אף בכמויות גדולות יותר בשבת קודש. אולם גם אז יהיו אלה מים שאובים….

אני מודע לכך שבמשך עשרת החודשים ששהיתי בישיבה,  חלו בי שינויים, ואני מודה לקב"ה על כל אחד ואחר בהם. אומנם לא הצלחתי לשמור על תנופת הלימודים האדירה של תחילת השנה, אולם הצלחתי לשמור על רמה לימודית סבירה. יש עוד הרבה מה לתקן מה ללמוד ומה להוסיף, אולם אני יודע שאני נושא בקרבי מטען שיספיק לי לזמן רב. בשהותי בישיבה לא הספקתי להקיף הרבה חומר, אולם נפתחו לי שערים לתחומים רבים, מורשת, תנ"ך, חסידות, גמרא, שירה, ריקוד, מידות ועוד ועוד.  אני יודע שהשגתי את רוב רובם של המטרות שהצבתי לעצמי בתחילת השנה.

אני מרגיש שלם יותר וחזק יותר אולם הדבר המייחד את העליה בהר השם, היא העובדה שככל שאדם מגיע למדרגה גבוהה יותר, הוא מגלה עד כמה ארוכה עוד הדרך שלפניו.

 ככל שעולים – הדרך מתארכת. אולם לא בצורה השלילית של האריכות , אין אריכות הדרך גורמת לייאוש ומורך לב כי אם ליתר רצון להמשיך ולטפס הלאה.

ראיתי אנשים שבמשך השנה חל בהם שינוי עצום. לאחד מהם אף ניגשתי וביקשתי את סליחתו על כך שחשדתיהו ב"פרפריות". לקראת סוף השנה נוכחתי שהוא אחד מהבחורים הרציניים והאמיתיים ביותר בשיעור.

אני יודע שאחד הבעיות הרציניות איתם אצטרך להתמודד בשובי מן הצבא הינה לימוד הגמרא. זהו אחד הנושאים בו אפשר לומר שנכשלתי כישלון חרוץ. וזאת למרות שניתנו לי כל הכלים כדי שאצליח: זמן לימוד, חברותות, הדרכה, והחשוב מכל – הרב יגר. בכל פעם שאני רואהו אני חש נקיפות מצפון על כך שלא הצלחתי וזאת למרות שמעולם לא אמר לי מילה רעה, או התייחס אלי בצורה שונה בגלל שלא הצלחתי. אני חושב שהוא אדם ראוי להערצה. בכל פעם שאני רואה אותו לומד גמרא, אני ממש מתקנא, לצערי עדיין לא נתקים בי קנאת סופרים תרבה חוכמה.

אני הולך לך לצבא מתוך שמחה ומתוך פחד.

מתוך שימחה, שכן אני יודע שאני מקיים מצוה בגופי, בצורה המהודרת ביותר האפשרית.

אני יודע שאני בגופי ובזיעתי עומד להגן על עם ישראל וארץ ישראל. כל מי שלמד מעט על ערכם של שני אלו, לא יכול שלא לשמוח. אני יודע שסוף כל סוף אני ממלא חוב קדוש (שעד עתה דחיתי את פרעונו מסיבות קדושות – אולם חוב נשאר חוב עד שפורעים אותו). והרי אני מעולם שנאתי להיות בעל חוב.

אני יודע שאני הולך לעבור מבחן עליון, בו יבחנו כוחותי הפיזיים הרוחניים והנפשיים בתנאים קשים שמעולם לא עמדתי בהם קודם לכן. כל מה שלמדתי בתשע עשרה שנות חיי, ובייחוד בעשרת החודשים האחרונים יבוא לידי מבחן מעשי.

אני מקווה שאצליח לעמוד בו בכבוד.

מתוך פחד, שכן אני חושש לאבד את העדינות והרוך שניסיתי להטביע בעצמי בעשרת החודשים האחרונים. אני מקווה שהם יצליחו לעמוד בשגרת חיי המעשה של הצבא, תקוותי היא, שיתקיים בי מדרש חז"ל לגבי דוד עליו נאמר: "עדינו העצני" שבשעה שהיה יוצא לקרב היה מתחזק כעץ ושעה שהיה לומד תורה היה מעדן עצמו כתולעת. אם בעזר השם, אצליח לקיים 2 קטגוריות כה שונות אדע כי עברתי בכבוד את מבחן הצבא.

ואי"ה, לעתיד לבוא ישא אחד מבני שם זה. (אני יודע כשאקרא שורות אלו בעתיד, אתרגז ואצחק על השורה הנ"ל. אולם אני מזהיר את עצמי לעתיד לבוא לא למוחקה!)

27.9.1981

(*אלי בן 14)

לעמנואל ידידי היקר שלום רב ושנה ה טובה!

אני נורא מצטער שהמכתב שלך הגיע לפני ששלחתי את שלי, אבל כבר מימים ימימה ידוע שאני "מאד מסודר ומאורגן ולא שוכח דבר" (במרכאות כפולות ומכופלות). אבל בעצם לא תמיד אני שוכח ו/או מאחר. עם בנות, למשל, אני תמיד מדייק.

ומגיע 10 דקות(!) לפני הזמן…

…גם לי הולך לא רע ואפילו טוב מאד מבחינה חברותית בישיבה, אין שמץ של בעיות אלא אם כן נחשיב את זאת שאני גם חבר בוועד הכיתה…

מבחינה לימודית הולך לי ממש מצוין. אני מוציא ציונים די טובים בלי להתאמץ במיוחד. היום היה מבחן בגמרא, והייתי עצוב כי קיבלתי רק 90….

יש כמה שיעורים שבהם אני בכלל לא מקשיב, ספרות, למשל. …בשיעור זה אני נוהג להרחיב את ידיעותי בשפה האנגלית ולקרוא(!) קומיקס באנגלית (כתבתי לקרוא ואני מתכוון לקרוא) וכל מיני סיפורים מצחיקים על הווי אמריקה ארץ הקודש תובב"א אליה עולים מדי יום ביומו מאות ישראלים, וחוזים ב"אתרי הקודש" הנשגבים..

 אתה סיפרת על מורים רשעים. אצלנו המורים עוברים (כנראה) קורס "לפיתוח סדיסטיות ויישמו על התלמידים"… את העונש הנורא של העתקת פרק א' (בפרקי אבות) אנחנו כבר עושים בתור שיעורי בית… אצלנו גם מחפשים מתחת לאדמה סיבות כדי לעלות עליך, ולפני כל התבטאות / מריבה / התכתשות / בדיחה גסה (!) / קללה, עליך לבדוק אם השטח נקי מרב / מורה / סגן מנהל / מחנך ושאר מרעין בישין. אם השטח נקי, יאללה – כאסח!!! אם השטח נתון תחת פיקוח של רב זועם, יש לאתר מיד גמרא פנויה באזור, ולהתחיל לעיין בה בשקידה תוך כדי ניענוע הגוף קדימה ואחרונה באופן נמרץ ותוך כדי השמעת הימהום נוסח: "אם אומר רבי יהודה ככה וככה…" וכן הלאה… …דבר שאולי ישכנע אותך לבוא אלינו.

אחי, שחר, קנה ארנבון (נקבה) והיא שוכנת לבטח בביתנו בכלוב עם 2 חדרים, פינת אוכל, אמבטיה, כיור ומקלחת.

 גם אני בספורט לא רע. אני נחשב לשחקן די טוב (כמובן שיש הרבה טובים ממני) בכדורגל וכדורסל.

מה שכן, אני לא יכול לכתוב כמוך שאני משתדל להוריד כמה קילו, משום דין של פיקוח נפשות. כי נסה לתאר לעצמך איך אראה (אם אראה בכלל…) לאחר שאוריד כמה קילו !… אגב הבדיחות ה"משגעות" ששלחתי לי… אם אתה רוצה לשמוע בדיחה ראויה לשמה הטה אוזניך ושמע:

אדם בא אל חברו ואומר לו: "היום הצלתי בחורה מאונס",

חבר: "באמת ?! כל הכבוד לך: איך עשית את זה?

 אדם: "התאפקתי"! חה חה חה. "

בזמן האחרון אני ממש משוגע על מוסיקה. אני שומע פופ, רוק, רוק אנ'רול, רוק כבד, ג'ז פאנק, דיסקו, ולהקות כמו אבבא, תזמורת אורות החשמל, תיסלם(!), מני בגר, פוליס, קווין, ועוד ועוד. וכמובן שאני קורא וקורא וקורא (ואפילו עוד יותר קורא מקורא).

מצטער שאני מפסיק כאן, פשוט יש לי יותר מדי כושר לכתיבת מכתבים. שנה טובה ומתוקה לכל המשפחה מכל המשפחה.

אלי

נ.ב.

מימרה חכמה ששמעתי:

אם הצבא היה לפני הלימודים

היינו כולנו חותמים קבע !!!

מכתבים שכתב אלי לאורה חברתו

יום רביעי, יא' בכסלו התשמ"ח.

לאורה – השלום והברכה !

בעת כתיבת שורות אלו אני יושב בבטשי"ת, (כלי רכב מוזר, בגודל משאית קטנה, עליה ממוקמים 3 מקלעים), על רגלי מונח ה־16-M כשהוא טעון, מולי המקלע, אני עטוף מרגל ועד ראש בחרמונית (מין מעיל בצורת אוברול), ועליה אפוד קרבי. זהו מצבי כעת. במרחק 15 מ' בערך ניצבת לה בשלוה גדר המערכת הנפרשת לכל צד עד שהיא יוצאת מטווח ראיה. מעט מאחוריה, במורד ההר, שוכן לו כפר לבנוני שליו, שאפילו מרחוק נראה מוזנח ומכוער. הקולות היחידים הנשמעים באזור הם רישרוש מכשיר הקשר וציוץ הציפורים. חברי לסיור נמצאים באמצע תפילת שחרית, (אני התפללתי כבר במוצב ואני מנצל את ההפסקה הקצרה כדי לכתוב לך מספר מילים.

זהו כבר סיורי השני ! הראשון היה שלשום בלילה – והיה מעניין למדי. (כמו כל דבר חדש. בטח עוד כמה סיורים כל העסק ימאס עלי.) הבעיה העיקרית בסיורי הלילה היא העייפות. (מי שעושה סיור לילה ישן רק שלוש שעות והקור צורב, כך שאנשים ממש נופלים מהרגליים.) כרגע מזג האויר נח יחסית, ואת העייפות ארגיש רק בעוד כמה שעות. (ישנתי רק 3 שעות הלילה.) בינתיים אני "צלול" יחסית, למרות שמכתב זה  אינו מבריק כ"כ. (יש לייחס את הדבר לעייפותי.) אני חושש שככל שיעבור הזמן כך יורע המצב – לכן אני כותב בשעות הבוקר המוקדמות…

הספקנו כבר לבדוק חשד לנגיעה בגדר, אני הלכתי עם מכשיר קשר על הגב, כשלרוע המזל זה היה במעלה ההר, והיינו צריכים לטפס כמה מאות מטרים, לא נורא, גם את זה עברנו, הרכב שלנו שבק חיים , וכעת אנו מחכים שיבואו לתקן . נקווה שיקח להם הרבה זמן – כדי שאוכל לגמור את המכתב…

אני נושא עימי כלי כתיבה לכל מקום – כדי לנצל זמן פנוי לכתיבה , ומכאן בדרך הטבע נפגמת דמותו ההדורה של המכתב… החבר'ה בטח חושבים שאני מרגל סובייטי – היות וכל הזמן אני רושם… היום בסיור נפגשנו בציפור שיר קטנה אדום חזה (Red robin מכירה ?) ובעוף דורס אותו לא הצלחתי לזהות. שניהם העלו בי מחשבות. אדום החזה היה כ"כ לא שייך לגדר התייל עליה ישב. הוא שייך לעולם אחר בו אין גדרות תייל, חיישנים לגילוי פריצות, וכו', אותו יש לפגוש באחו מוריק או בחורשה שלוה, ולא בגדר המערכת.

העוף הדורס המרחף לו בגבהים נראה כ"כ אצילי וחופשי במעופו . הוא אינו מתחשב בגבולות ובגדרות . הוא פשוט מעופף לו, משקיף עלינו מלמעלה, ובטח מתפוצץ מצחוק למראה האנשים שם למטה, המיטלטלים בתוך קופסאות מתכת מרעישות, כשהם אוחזים מוטות מתכת בידיהם. אני הייתי מת מצחוק במקומו . בעצם, אם הייתי במקומו, במקום לצחוק מחפש זרם אויר צפוני, רוכב עליו ומגיע הישר לירושלים. נוחת בדשא של בית חינוך עיורים, מיישר את הנוצות (…) והולך לגרום לך התקף לב – עקב ביקורי הפתאומי… אבל בינתיים לא רק שלעוף אני לא יכול, גם לנסוע קשה לי – שכן הרכב שבק חיים – וכל שנותר לי הוא לכתוב לך בשצף קצף.

לחופשה אצא רק בעוד זמן. ניתן לומר שהחופש כבר באופק. אם תסתכלי במילון תמצאי שההגדרה של "אופק" היא – קו דמיוני המתרחק ככל שמתקרבים אליו…

שכחתי לספר לך שאני נמצא בחדר עם חמישה "מאיניקים ", ואנו מסתדרים בסדר יחסית. ברגע זה מתנהל ויכוח ער (שפתח בו עבדך הנאמן)  על דת ומדינה. הויכוח החל לאחר שביקשתי בנימוס להסיר תמונות של בחורות בלבוש מסוים מאוד… הויכוח התפשט לנושאים רבים הקשורים לדת – ואני נאלצתי להסביר על רגל אחת את הסיבות לקיום מצוות, להגבלות מוזרות, ועוד.

במהלך הויכוח הצטרפו שלושה הסדרניקים – כך שיחסי הכוחות השתוו אני כעת יושב במרומי החדר (קומה עליונה במיטת קומתיים) צופה על הויכוח, ומדי פעם זורק הערת ביניים, כך אני מספיק גם לכתוב מספר מילים מדי פעם.

הוספה: (עכשיו כבר יום שישי, ועדיין לא הספקתי לשלוח את המכתב, בינתיים הספקתי לעבור חדר – המאוכלס רק בהסדרניקים. הרקע למעבר סירוב מנומס להוריד את התמונות שהטרידו את מנוחתי.)

הלילה אני יוצא לסיור, מ11 בלילה עד הבוקר( !). אני הרוג מעייפות. אני מקווה מאד ששום ארגון חבלה לא מתכנן פעילות הלילה . בכל אופן, היות ואני לא סומך במיוחד על אחמד ג'יבריל ושאר החבר'ה – אעשה הכל כדי לא להירדם בסיור. אינשאללה – הכל יהיה בסדר.

רפרטואר השירים של שלי התגלה כמצומצם ביותר, ואני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב על אותם השירים. במיוחד אני מרבה לשיר את "מלכות החרמון" שנראה שכמעט נכתב בשבילנו. למשל: "כל המילים השמחות פרצו שוב בהורה (אורה ?..) סוערת"… "לו היית לידי, לו את כאן, לו את כאן, הייתי נושאך על כפיים.

מעל ערפילים (יש הרבה באזור…) ערפילים וענן"… "אך את לא נמצאת לידי ורק המקלע בידי"… (המאג.) ועוד.

זוכרת את ערב השירה שערכנו (איך אפשר לשכוח ?..) וצחקתם עלי שאני שר את "שתי אצבעות מצידון" ברגש רב ? ובכן, לשיר זה יש משמעות מיוחדת במקום כזה, ושיפצתי אותו בסיור של אתמול, זה מה שיצא:

שתי אצבעות בלבנון

הקור מקפיא את הלשון

כל היום סיור שמירות

באופק – כפר ויערות

בבטשי"ת יושב ושר

ובך אני נזכר…

שתי אצבעות בלבנון

אסור להיות בדיכאון

כי בזכות אותה שמירה

על ישובנו בגיזרה

תינוק ממשיך לו במשחק

הוא לא ישב עוד במקלט

שתי אצבעות בלבנון

אני כל־כך רוצה לישון

נוסעים שעות מול הגדר

נראה שזה לא יגמר

שוב בדמותך אני נזכר

והלב שלי נשבר…

פזמון:

רחוק מהעין , רחוק מהלב

את כה רחוקה וזה כואב

חושב על עליך המון

צנחן בודד בלבנון

ובכן, שורות פשוטות אלו ממש מעודדות לאחר שעות נסיעה מול גדר תייל… הרעיונות טרם נגמרו לי, אז אני מוסיף עוד כמה מילים.

היום דיברתי איתך שוב בטלפון. (יום שישי). כבר נשבר לי שבכל פעם שאני מדבר איתך, עומדים מסביבי החבר'ה ועושים לי סימנים שאסיים. טוב, גם הם צריכים להתקשר. כתבתי לך שאני מבלה זמן רב בשירה. נסי לחשוב על שירים שמתאימים למצבי העגום קמעא ולשלוח לי את מלותיהם.

מסרי ד"ש לנועם ולכל שאר הבנות. אני לא מציין שמות כי אם אשכח מישהי (דבר שקורה לעיתים תכופות…) ארגיש לא נעים. אני מקוה שהמכתב לא ארוך מדי. אין באפשרותי לשלוח מכתב כל יום, לכן אני מוסיף כל פעם מספר שורות וכשיוצא לי לשלוח אני שולח…

לאחר שנודע לי ממכתבך שאת שולחת לפעמים 8 מכתבים ביום (!) אני מצפה למכתבים קצת יותר ארוכים אני מצטער על תצורתו העלובה של המכתב.

נגמר לי המקום… הצילו. להתראות.

אלי

מוצאי שבת פרשת "וישלח"

לאורה שלום.

…את לא יודעת עד כמה אני אני מקנא בך על כך שיש ביכולתך ללכת לשיחות של הרב אבינר. הוא אחד מה מהאנשים שאני ממש מעריץ. כשאחזור לישיבה אשתדל להשלים את החסר.

(יום ראשון. ) אל תשאלי איזה לילה היה לי אתמול .אני מקוה שאת מכירה את חוק מרפי

‏If Sometnig can wrong-It will…

ובכן, רוחו של מרפי שוטטה לה בליל זה, וציחקקה צחוק זדוני.

 אתמול כתבתי את השורות שלמעלה כשאני נאבק בשינה להשתלט עלי – מתוך תקוה להתקשר אליך ב־10 . בשעה 10 התברר לי שאין קו וחיכיתי לריק. הלכתי לישון. ואז קראו להודיע לי שאני שומר בש"ג מ10:30 עד 12.45. כך שמייד התלבשתי בלבוש חם ויצאתי לשמור. בחוץ היה קור אימים וגשם זלעפות. עד שהגעתי לעמדת השמירה נרטב לחלוטין כל מה שהיה מחוץ למעיל – סערה. דיינו – פנים, כיפה, כפות ידיים ונעלים.

השמירה עברה די מהר, הרהרתי כל הזמן שהנה עוד מעט אני נכנס לשק"ש וי-ש-ן לאחר שנגמרה המשמרת שלי … מיהרתי לחדר, ופשטתי את בגדי תוך חישוב מהיר שנשארו לי 3 שעות שינה שלימות.(!) זחלתי במהירות לשק"ש, עצמתי את עיני והלכתי לישון. לא עברו עשר דקות, (עברו 7…) ומישהו מתחיל לטלטל אותי: "שפר, שפר, קום. אתה יוצא לסיור".  לקול מחאותי הנזעמות הוסבר לי שבאחד הסיורים התעלף חייל, והמפקד החליט שאני מחליפו. וכך, מתפוצץ מצחוק, (זה היה פשוט מעצבן ומרגיז כ"כ שהתחלתי לצחוק.) התלבשתי מחדש, ויצאתי לסיור.

 לסיכום מספר שעות השינה בלילה: 0 שעות. כבר סיפרתי לך בעבר על הקור האימתני, ובכן, מדובר באותו קור. אבל מה עוד יותר קר! להשכלה כללית, לבושי לקראת סיור: גופיה, ציצית, (צמר…), גופיה ארוכה, חולצה, סוודר, חרמונית, מעיל סערה, 2 זוגות גרבי צמר , וכפפות צמר.   את חושבת שזה עוזר? חה! אמנם בגוף עצמו חם ונעים, אולם הבעיה מתמקדת ב-3 נקודות: ראש – אסור לשים את כובע המעיל (צ'וקו בלשון הצבא) על הראש. (המפקדים טוענים שזה פוגע בעירנות). ולכן אפי ואוזני מאיימים לנשור בסוף כל סיור.   ידיים- הכפפות צמר נרטבות מהגשם, והידיים קרות כקרח.      רגליים – למרות שתי זוגות הגרבים איבדתי את התחושה באצבעות מרוב קור.                       בקיצור – קר לי, קר לי, קר לי. אולם לאחר כל זאת, הרי תמיד בסוף השמש זורחת, יום חדש מתחיל, ואפשר להמשיך לחייך…..

 על קיר החדר מקושקשות כתובות למיניהם, דשי"ם, קריאות יאוש, וכו'. החלטתי שאני חייב להוסיף משהו, לקחתי טוש וכתבתי באותיות ענק: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל". ועכשיו, כל פעם שאני רואה את הכתובת מחייך מחדש…

 (יום שני) אורה, את יודעת, במכתבים אלייך אני נתון במילכוד. מצד אחד אני רוצה שהמכתב יגיע אלייך במהירות האפשרית, ולכן לסימו בהקדם האפשרי, ומצד שני יש לי כך כך הרבה לכתוב לך… כפי שאת שמה לב – אני אכן  כותב לך כל יום, אבל שולח רק פעם ב-3 ימים. ואולי כדאי שתחלקי כל מכתב שלי לשלושה חלקים, ותקראי בכל יום חלק אחר…

אתמול, הודיעה לי הפקידה הפלוגתית שיש בשבילי דואר. חיכיתי בקוצר רוח, ובסוף זה היה שיחות מישיבת כותל. התאכזבתי מעט, אולם מצד שני מאד שמחתי, שכן שיחות פרשת שבוע שהישיבה שולחת לנו, מאד חשובות לנו בצבא. משום מה מכתבי אלייך רציניים בצורה מפחידה כמעט, בהשוואה למכתבים שהייתי כותב בעבר, שהדרך היחידה להגדירם היא מטורפים… אני מספר לך כל הזמן על חיי בצבא, כשאולי את לא מבינה חלק מהמושגים שאני משתמש בהם.

אני מתכוון לעשות סדרת תמונות על "חיי בלבנון" ברגע שאשיג מצלמה…

אתמול הצטרף לחדר שלי אבשלום בשארי, אחי, שחזר מקורס צלפים. כעת אנחנו חדר מעורב, ולא רק הסדרניקים. כך עדיף.

אני מקווה שכבר הצלחת להתגבר על הפרפר שהטריד אותך – במכתבך. אני לא מבין מה מפחיד בפרפר, שהוא לכל הדעות חרק חביב למדי, לעיתים אפילו יפהפה, ומה שבטוח – לא מזיק.        נראה לי מאד נדוש לכתוב שאני מתגעגע, אבל אני באמת מאד מתגעגע, ולכן החלטתים בכל זאת לכתוב שאני מתגעגע, אז הנה: אני מתגעגע. מה לעשות, החיים לעיתים קשים. (קצת).

זהו אורה. להיתי

אלי.

א' טבת התשמ"ח, יום שלישי.

לאורה…

אני כותב שורות אלה בלב כואב. אילו התממשו תוכניותנו, במקום לכתוב, היינו נמצאים עכשיו זה עם זו, ולא נזקקים לתיווכם של הנייר והדיו כדי לנסות להביע את שבליבנו. כפי שהזהרתיך, מצבי הנוכחי כחייל חי"ר (צנחן…) עלול לגרום למכשולים רבים בדרכנו המשותפת. לצערי הרב, חששי התאמת. אנחנו ב"עוצר יציאות" (אף אחד לא יוצא הביתה) עקב מתיחות באזור, וכך עקב גורמים שלא תלויים בנו נכפה עלינו ניתוק של למעלה מחודש .

בעת כתיבת שורות אלה אני כבר בשלב של ההשלמה עם הגזירה. קדמו לו שלבים רבים. שלב המתח האם אני יוצא או לא? שלב החרדה – כנראה שאני לא יוצא… שלב הדיכאון – תמיד דופקים אותי, זה לא פייר, מה אני אשם?, מה אורה אשמה ?,  נשבר לי, רוצה הביתה, וכו', שלב הזעם – הקצין ה… הזה, תמיד הוא נגדי, התלבטות באיזו זו דרך להרוג אותו, מחשבות נואשות על בריחה מהצבא, ולבסוף כמו תמיד עולה ובוקע לו קול סמכותי – ומרגיע ומסביר בצורה הגיונית שאין מה לעשות, ויש להשלים עם המצב, ואז מציצה לה השמש מבעד לעננים, והעמק הירוק שלמרגלות המוצב מואר ומתעורר לחיים, ובדל חיוך מתגנב לשפתיים, וממשיכים הלאה. ושוב עולה המחשבה המייאשת, מתי סוף סוף אני יוצא מהחור הזה ? יא אללה, כבר …. (מלא את החסר) לא ראיתי את אורה. ואז אני פולט אנחת יאוש שגורמת לאנשי היישובים מתל חי ועד קרית שמונה להזיל דמעה. ברגעי הדיכאון הגדולים ביותר אני חושב יש לנו מזל שאנו מאמינים שמה שקורה אינו מקרי, ויש מי שמתכנן מלמעלה מה קורה כאן … מעודד, נכון?

 אתמול נפתחו ארובות השמיים, וכמובן שחברך השבוז יצא לסיור דווקא בליל סופת גשמים עזה. וכמובן שבדיוק הפעם הוא לא הצליח להשיג מכנסי סערה, כך שלאחר חצי שעה – כל גופו התחתון היה ספוג מים. משום מה, למרות המים שהתעקשו לחדור לכל מיני פינות, והבוץ שהשתלט על כל האזור – מצב רוחי השתפר מעט, לאחר הסיור שמרתי עם שימי -4 שעות, והעברנו את השעות בשירים ובתיאור בפרט פרטי פרטים על מה מה היינו עושים אילו היינו עכשיו בבית (אמא מכינה קקאו חם, מקלחת חמה, פיג'מה, (שנינו נאנחנו עמוקות על כך שחודשים רבים כבר לא ישנו בפיג'מה) שמיכת פוך ענקית וכו וכו'. היינו כל־כך עייפים שמידי פעם נרדמנו בעמידה ! וכל פעם אחד העיר את השני. שימי חשב שהשתגעתי, שכן מרוב קור ועייפות השמעתי קולות משונים תוך כדי תנועת מוזרות… לא נורא גם את זה עברנו. להתראות אורה, תמשיכי לכתוב והרבה, שכן לכל מכתב שלך נודעת חשיבות עצומה שקשה לך להעריך.

שלך

אלי

(חותמת דואר 16.11.1987).

לאורה שלום!

לכל דבר יש פעם ראשונה, וכמו בכל פעם ראשונה – ישנה מעין הרגשת חגיגיות מסוימת. זו הפעם הראשונה שאני כותב לך. שמעתי שישנו מנהג קדום במספר קהילות, לשלוח מכתבים לבנות המין היפה, על נייר מכתבים צבעוני, מעוטר בלבבות, יונים לבנות, שקיעה אחת או שתיים, חוף ים שליו, וכן הלאה כיד הדימיון הטובה, אולם באופן מפתיע – המשאית שהייתה צריכה להביא אספקה של נייר מכתבים מסוג זה משום מה לא הגיעה לבסיסנו בזמן האחרון, מעניין למה.

לכל ההתרגשויות הקשורות למכתב זה. מצטרפת ההתרגשות על קבלתי לקורס צלפים! (אם למכתב היה מצורף פסקול היית אמורה לשמוע קולות צהלה פרועים). אני נמצע כעת בבה"ד 3, הרחק מחברי למחלקה (דמעה מתחילה לבצבץ בזווית עיני…) והרחק ממפקדי הקשוחים להחריד. (הדמעה נעלמת, וחיוך רחב תופס את מקומה…) אני אמור להיות כאן בחודש הקרוב, וחשבתי שאוכל לנצל את קירבת הבסיס לירושלים על מנת לערוך ביקורים חטופים, אולם אויה ! מסתבר שאני כה קרוב, אולם כה רחוק, כל חלומותי על ערבים חופשיים במהלך הקורס התפוגגו מיד בשיחת הפתיחה. לא שחרורים ולא בטיח.

אפילו טלפון נורמלי אין באזור. כך שלמעשה מפלטי היחיד הינו הדף והעט. על ריצפת האוהל מסתובבים בצורה חופשית פישפשים זדוניים, עד שמונחת עליהם נעל צנחנים כבירה, והם עוברים מעולם זה תוך השארת כתם חום ולח על ריצפת האוהל. גם הקור מתעצם מרגע לרגע, כך שהשק"ש הופך להיות המקום המוגן והסימפטי ביותר בעולם. (חוץ מהבית, כמובן, אבל בואי לא ניכנס לנושאים כאובים). לכן אני מפסיק ברגעים אלו את מלאכת הכתיבה, והופ לשק"ש. להתראות מחר. "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני". היה לנו שיעור על עקרונות הקליעה, וכעת אנו מחכים למש"ק קליעה שיבוא לתרגל אותנו. אחה"צ יהיה לנו שיעור נוסף, ויתכן שמיד לאחריו נשוחרר לירושלים, לכן אני מסיים כאן, להית' אלי.

אויה!, אויה !, אויה !. היום יום שלישי. אתמול בוטל ה"אפטר" בגלל בעיות תחבורה, ומצב רוחי צנח לו לתחתיות ארץ.

דיאגרמה של מצב רוחי בימים האחרונים דבר המראה בבירור את התהפוכות העוברות עלי בימים טרופים אלה. הייתי כ"כ מדופרס שרק הערב חזרה עלי רוח הכתיבה. בנוסף לכל הצרות הנ"ל הצטננתי בצורה רצינית, ועיסוקי הנוכחי הוא חיסול מלאי נייר הטואלט של צה"ל. (בינתיים אני מתקדם באופן משביע רצון. מוחט את אפי בכל 5 דקות בערך). אני ישן כאן טוב מאד (8 שנות בלילה) ורוב הזמן מחורר מטרות קרטון.

היום קיבלנו רובה צלפים ארוך להחריד (112 ס"מ). בלית ברירה אני שולח את המכתב בדואר צבאי ומקווה לטוב – כלומר שהוא יגיע אלייך לפני שאגמור את שירותי הצבאי. היו משברים והיו קשיים במהלך כתיבת המכתב, אך זהו סופו. סוף טוב הכל טוב, הטובים ניצחו, הרעים הפסידו, הכל בא על מקומו בשלום, והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

THE END

להית' אלי

נ.ב.

אני יודע שלמדת במגמה ספרותית, ויש לך הרגל מגונה לנתח כל חומר קריא. ניתוח של מכתב זה יכול לגרום למנתח נזקים חמורים ובלתי הפיכים במנגנון החשיבה, במבנה האישיות, ובכלל בהתפתחות האופי במהלך השנים.

זהירות!